מאוד נהנתי מכל הדיון על מלחמה מול וויתור וכניעה,
אני די חדש בקבוצות,
וממש בימים אלו,
התחלתי להרגיש קצת את ההבדל,
ואני רוצה לשתף אותכם במחשבותי,
אפילו שמרגיש לי מי אני ומה אני,
עם כמה ימי נקיות שאכנס לדיון הזה,
אבל בכל אופן אני אוהב לכתוב,
(ולקבל פרגונים כמובן),
אז כתבתי מה התחדד לי לאחרונה בהבדל בין מלחמה לוויתור,
במלחמה,
כשנלחמתי ונצחתי הרגשתי גיבור,
הייתי בטוח שאני מלך שאני בסדר שאני יכול על התאווה,
בהתקפה הבאה הייתי בהלם מההתקפה של התאווה,
בוויתור,
כשוויתרתי לא הרגשתי גיבור ורב כוח,
אמרתי לעצמי אין לי ברירה,
אני חייב לוותר כדי לא להדליק תאובססיה שהשתלטה לי על החיים,
במלחמה,
הייתי כל הזמן מודד מה זה נפילה,
איזו נפילה פוגעת בי כאדם נורמטיבי,
רציתי לנצח, להיות ולהרגיש בסדר,
ולכן הייתי מוותר לעצמי על מעידות קטנות,
כי אמרתי אני סה"כ נורמטיבי,
אני אדם רגיל קלאסי שמועד,
ואז ההמשך ידוע (לא תמיד כמובן),
בוויתור,
אני לא מסתכל מה נורמלי או בסדר אצל כולם,
אלא מסתכל על עצמי מה מבעיר אותי,
ומה שמבעיר אותי,
אני מוותר עליו,
במלחמה,
אני רוצה לנצח,
להיות אחרי הניצחון,
כאביר על סוס לבן,
בוויתור,
אני חי את הרגע,
בלי אגו של ניצחון.
במלחמה,
אני כועס על החלק שבי שרוצה תאווה,
אני רוצה לנצח אותו,
בוויתור,
אני משלים עם זה שאני אלרגי לתאווה.
