לפני מספר חודשים כתבתי כאן על הצעד שעבורי הוא הקשה מכל הצעדים, הצעד האחד עשרה, צעד שמציע "תפילה והרהורים", או בנוסח המלא: "חיפשנו בדרך של תפילה והרהורים לשפר את הקשר ההכרתי שלנו עם אלוהים, כפי שאנו מבינים אותו, כשאנו מתפללים רק לדעת את רצונו מאיתנו ומבקשים את הכוח לבצע זאת."
כתבתי כמה קשה לי עם תפילה, וכמה לא מסתדר לי עם הרהורים, עד כדי כך שבמידה מסויימת הצעד הזה היה עבורי קשה יותר מצעדים הרבה יותר "מפחידים" כמו למשל הצעד התשיעי, הצעד בו אנו נדרשים לכפר במישרין בפני האנשים בהם פגענו, או הצעד החמישי בו אנו צריכים להתוודות בפני עצמנו, בפני אלוקים ובפני אדם נוסף על טיבם המדוייק של פגמינו.
עברו רק מספר חודשים וקצת תרגול יומי, ואני מתפלא מכך שאני יכול להתייחס לאותו צעד בדיוק, עם אותה כותרת אבל מילה אחת שונה. במקום "הצעד הקשה מכולם" זה הפך להיות "הצעד המהנה מכולם". למרבה הצער, רוב החברים לא מגיעים לצעד הזה ולא מיישמים אותו, וכך מפסידים את אחת המתנות הגדולות שהתכנית מציעה לנו. חבל. זה חבל בעיקר כיון שהצעד הזה דורש מינימום השקעה, והדרישות היחידות כדי לעשות אותו הן הדרישות בהן היינו צריכים לעמוד כאשר התחלנו את תהליך ההחלמה: כנות, פתיחות ונכונות, ובמקרה הזה בעיקר פתיחות ונכונות. אין צורך בידע מוקדם, אין צורך בהשקעה של המון זמן, אין צורך לטפס על הרים או להתגבר על פחדים וקשיים אחרים. כל מה שצריך הוא שתהיה לנו את הנכונות להשקיע, ואת הפתיחות לנסות משהו חדש.
בספר הגדול (ספר הבסיס של תכנית הגמילה בשיטת 12 הצעדים) כתוב שקל להיות מעורפל בנושא, אבל למעשה עדיף לתת הצעות ספציפיות. אחת מאותן הצעות היא לעשות הפסקה באמצע היום, בה אנו לוקחים פסק זמן של שקט להתבוננות, בו אנו מזכירים לעצמנו שאנחנו כבר לא מנהלים את ההצגה, ואז מצבנו הרבה פחות מסוכן מהתרגשות יתר, חרמים עצמיים, כעס ורגשות דומים נוספים. כאשר אנו עושים זאת, אנו שורפים פחות אנרגיה על שטויות בדרך שבה עשינו כאשר ניסינו לשלוט בכל העולם שסביבנו.
המשפט החותם את הקטע הזה הוא: "זה עובד - זה באמת עובד". ואני הקטן אומר: זה עובד - זה באמת עובד. בהתחלה היה לי קשה להספיק באמצע המירוץ של החיים, להגיד לעצמי שהכל יכול לחכות כעת חמש דקות שאותן אני צריך לעצמי, לדעת שהעולם לא יפסיק לפעול אם אני יקח הפסקה כעת לתפילה והרהורים. אבל פעם ועוד פעם, למדתי שדוקא ברגעים עמוסים, דוקא בימים שאין לי בהם רגע לנשום, ובעיקר בזמנים של לחץ, אני צריך לעשות הפסקה. טיים אאוט. זה הזמן שלי להירגע, לנקות את הראש, להתבונן במצב שלי בעיניים רגועות יותר, לבקש הכוונה מאלוקים להמשך היום, ולומר לעצמי שאני לא אחראי על התוצאות, ואותן אני משאיר לאלוקים.
אנחנו יהודים שומרי מצוות, וכולנו מתפללים, וגם הרעיון להפסיק באמצע היום לתפילה הוא כמובן יהודי לחלוטין. מה שאני צריך זה רק להשתמש ברעיונות הנכונים האלו, ולבצע אותם בצורה שתעזור לי. זה עובד - זה באמת עובד.
