בוקר אחד, אני מונה לעצמי רשימה של אסירות תודה, ומגלה כמה דברים טובים אני יכול לומר על עצמי. חשבתי לתומי, מה גרם לי לחיות כל כך בפחד ממי שאני אם יש לי כל כך הרבה דברים טובים שאין להרבה אנשים אחרים.
הרהרתי ביני לבין עצמי...יש לי פרנסה טובה, השכלה תורנית, תואר אקדמאי, אני מתמחה בתחומים שונים, יש לי אשה טובה, ילדים בריאים, משפחה טובה ועוד...
אז למה בכל זאת אני לא מעריך את עצמי וכל הזמן זקוק להערכה מהסביבה??
התשובה הייתה פשוטה: ה...ועוד... שציינתי קודם ושמרתי עליו בבטן ביטל את כל מה שחשבתי שאני טוב בו. פשוט התביישתי במי שאני וממילא לא היה חשוב מה יש לי.
ה"..ועוד" הזה שמן הסתם הבנתם למה התכוונתי הוא האוננות, הפנטזיות, הפונוגרפיה, השוטטטות... הם אלה שאמרו לי: נו, אז מה אם סיימת כמה מסכתות, אז מה אם אתה מוכשר בעבודתך, אבל אתה לא מתבייש להיות כזה שפל – לראות פורנו כשאשתך בחדר הסמוך???
אתה לא תלמיד חכם, אתה לא אבא טוב, אתה לא מוצלח בעבודתך – אתה פשוט אפס שעושה דברים שכל בר דעת, דתי או חילוני לא היה עושה!!!!
שקרן!!!!בוגד!!!! סוטה!!!! פושע!!!טיפש!!! 000000000000000000000 מאופס!!!!
כן, זה הקול שליווה אותי במשך הרבה מאוד שנים, וגרם לי ללמוד ולהצליח עוד ועוד, כדי לא להרגיש אפס! אבל פתאום, השבוע, בזמן מדיטציה, נשמע לו קול אחר!
לב טהור – תראה איזה כישרונות יש לך, כמה אתה מצליח בכל כך הרבה תחומים, איך זה באמת שבתחום הזה של התאווה אתה כל כך טיפש? באמת השכל שלך עובד יותר גרוע מיהודי מומר בגיל ההתבגרות!!! הפעם הדברים נאמרו בחיוך...
ואז הגיעה התשובה הפשוטה:
לב טהור, אם היו מספרים לך על פרופסור נחשב למתמטיקה מאוניברסיטה מאוד מכובדת שנכנס לו חיידק לגוף. כעת הוא מתחיל לדבר בצורה לא ברורה, ללכת וליפול, צריך לקחת כדורים באופן קבוע ונעזר במקל כדי לא ליפול...
האם היית שואל: מה? איך זה קרה? פרופסור למתמטיקה? איך חיידק כל כך קטן הפיל אותו? מה, הוא לא מתבייש? הוא לא יכול לנצח אותו? השאלות האלה אפילו לא היו עולות.
גם לי יש מחלה – סקסוהוליזם.
דווקא הכישרון שלי בתחומים שונים, הוא זה שמאפשר לי לקבל את זה שזו פשוט המחלה!
כשאני מעביר שיעור , אני יכול עם השכל שלי להגיע לעומק בפרשנים שונים.
אני מסוגל ליצור ולבנות דברים יפים באמצעות השכל.
אני משתדל להיות אבא טוב לילדים ולהשקיע בהם הרבה מאוד.
מה קורה פתאום כשזה מגיע לתאווה – השכל שלי נותן לי "עצות אחיתופל" הכי מטומטמות שיש? אני משקר בלי לשים לב? לא מסתכל על אשתי ועל הילדים בשפיות? זה לא אני...
אותו שכל שעזר לי לפני שניה לפצח סוגיה סבוכה בגמרא לא מאפשר לי להבין שבגלל מעשה התאווה שאעשה אאבד את עבודתי ואגיע תוך דקות לבית משוגעים/חולים/סוהר/קברות.
כן, המחלה שלי למדה אותי שבתחום התאווה השכל שלי מקולקל! לא כמו שעון מקולקל שעומד במקום, ופעמיים ביום מראה את השעה המדויקת ביותר. הלוואי והיה נתקע ולא אומר לי כלום. השכל שלי, באובססיה שלו בתאווה הוא כמו שעון מקולקל שהמחוגים שלו השתחררו מעט מהציר ובכל רגע הוא מראה לי שעה אחרת וכיוון אחר ואפילו פעם ביום לא מראה את השעה הנכונה.
כל זמן שחשבתי שזה יצר הרע, וממילא אני אדם רע התביישתי בכל מה שיש לי. לא יכולתי להכיר תודה לאלוקים על המתנה שנתן לי. ברגע שהבנתי שזו מחלה אני פשוט יודע שאסור לי להפעיל את השכל, כמו שאסור לי לסמוך על השעון המקולקל. יש לי ספונסר הוא השעון והמצפן שלי. אני מכיר במחלה שלי ואני משוחרר לקבל את אלוקים שיכוון אותי בצעד השלישי.
כך גיליתי גם לגבי פגמי האופי שלי!
... ברגע שאני מבין שהשכל שלי עובד לפי פגמי האופי שלי – אני בסכנה.
השבוע הייתי עם אשתי באירוע של קרובי משפחה. בסוף היא שאלה אותי כמה לכתוב על הצ'ק. אמרתי לה אני קמצן עדיף שתכתבי את. היא אמרה, בכל זאת כמה היית נותן בתור קמצן? אמרתי לה: 'כלום'! היא התפלפאה, 'הרי הם הביאו לנו סכום מכובד'? אמרתי לה: נכון, אבל מה לעשות, אני קמצן ולכן נתתי לך לכתוב את הצ'ק.
האפשרות האחרת הייתה, אני לא יודה בחוסר האונים שלי מול הקמצנות ויציע לה לכתוב סכום מסוים. היא תכתוב סכום אחר ואני לא ירגיש בנוח שלא התקבלה דעתי... יעבור יום/שבוע/חודש/שנה או לא יודע כמה ואז הצ'ק שהיא נתנה יגרום לי להתפרץ...
כשאמרתי לה שאני קמצן ומתוך כניעה ביקשתי את עזרתה בכך שתכתוב את הצ'ק חוויתי שחרור.
השבוע למדתי, שלפחות אצלי, הפגמים לא הלכו לשום מקום. פגשתי אדם שלמד אתי בישיבה לפני כ-18 שנים. בזמן שלמדנו בישיבה, הוא העיר לי על איזה משהו שטותי (אפילו לא זוכר מה) ומאז הייתה לי עליו טינה. פגשתי אותו במקרה השבוע, ומיד בלי לשים לב ראיתי את הטינה מתעוררת...
אלא שהפעם הראש שלי באופן אוטומטי התחיל להתפלל עליו ורק אחר כך הבנתי מה שקרה לי. הטינה הזאת, על הלא כלום שהוא עשה לי, חכתה בסבלנות שנים רבות ובן רגע יכלה להתפרץ ולהתפתח כדי לתחזק את עצמה, אלמלא התוכנית שלמדה אותי שאפשר אחרת.
הסביר לי פעם חבר מה ההבדל בין בושה לאשמה. אני יכול להרגיש אשמה, שעשיתי משהו לא בסדר, אך הבושה היא שאני לא שווה – אני לא בסדר, אני מתבייש במי שאני!
גם את הפוסט הזה, אני לא צריך להסתיר מאשתי, אם יהיה נכון עבורה לראות. זה מי שאני ואני יכול לשמוח בטוב שקיבלתי במקום להתבייש במי שאני.
אסירותודה רק להיום אני לא צריך להתבייש במחלה שלי. אני מקבל כח מכח גדול ממני לוותר ולהיכנע ולקבל מאלוקים אוהב את הכיוון הנכון
לב טהור
