שלוש שנים אחרים שהגעתי לתכנית, למה אני בעצם ממשיך ללכת לקבוצות באופן קבוע? השאלה הזאת היא בעצם אותה שאלה (רק במילים אחרות) ששואלים רוב החברים כאשר הם מגיעים לתכנית: עד מתי אצטרך ללכת לקבוצות? כשבעצם מה שמסתתר בתוך השאלה זה ההנחה שקבוצה זה מעין "עונש" על המצב שלי, ולכן כעת אני צריך לשלם את חובי לחברה בכך שאשתתף במספר מסויים של קבוצות.

אז ככה, קבוצות הן לא עונש, והסיבה המרכזית בגללה אני ממשיך להשתתף בהן היא כיון שאני נהנה. זאת כמובן לא הסיבה היחידה כיון שיש עוד כמה סיבות חשובות לא פחות, אבל אני מניח שאם לא הייתי נהנה מכך, לא בטוח שהייתי מצליח להחזיק מעמד ולהמשיך לעשות את זה בהתמדה ובעקביות, בטח לא בזמנים לחוצים.

בקבוצות אני מקבל הרבה דברים, כאשר הראשון שבהם הוא תזכורת לכך שאני חולה במחלת ההתמכרות לתאווה, ושאני צריך להמשיך לעבוד על עצמי כל יום כדי שאוכל להישאר בהחלמה. התזכורת הזאת מגיעה בעיקר מחברים חדשים שמגיעים, אבל גם מעצם ההליכה לקבוצות, מהדיבור על הנושא ומשמיעת שיתופים של חברים אחרים בנושא של ההתמודדות עם התאווה. זאת הזדמנות עבורי להיזכר במקום ממנו הגעתי ואליו אני לא רוצה לחזור, כאשר בדרך כלל התזכורת הזאת מגיעה בתוספת של כאב ממעידה או נפילה, וכאן אני מקבל אותה בחינם עם צ'אנס לעשות את מה שצריך עוד לפני שהכאב מגיע.

דבר נוסף שאני מקבל בקבוצות הוא תקווה, כשאני רואה חברים שהחיים שלהם הולכים ומשתפרים, הולכים ומתקדמים עוד ועוד,  ואני רואה שאם אמשיך לעבוד את הצעדים ואמשיך להתפתח, גם אני יכול לקבל עוד ועוד. המדובר הוא גם על חברים חדשים וגם חברים ותיקים, כי כל מי שרואים עליו את ההתקדמות, זה נותן עוד נסיון כח ותקווה. יש הרבה סבל בקבוצות, אבל יש גם הרבה כח ותקווה.

ובכל זאת, הסיבה המרכזית בגללה אני הולך היא כיון שאני נהנה ללכת לקבוצות. לאו דוקא בשביל התזכורת וגם לא כדי לקבל נסיון כח ותקוה, אלא בעיקר כדי להיות במקום ה(כמעט) יחיד בו מה ששולט זה כנות ונוכחות. למשך שעה אני נמצא שם עם אנשים שנמצאים שם. הם לא עסוקים בסמארטפון שלהם, לא מחפשים לאן לברוח, לא עסוקים בלעשות רושם על אף אחד ולא מנסים לייפות את המצב שלהם. במשך שעה אני מקבל את הזכות להיות בין אנשים שאני יכול לספר להם הכל על עצמי ולדעת שהם יקבלו אותי. כשאני הולך לקבוצה, אני משאיר מאחריי את כל המרדף אחרי ה"עוד", מכבה את הפלאפון ומתנתק מכל ההמולה שמלווה אותי, ואני שם לגמרי. זה המקום בו אני יכול להיות כנה במאה אחוז עם עצמי, כיון שאני יכול להיות כנה באותה מידה עם החברים הנוספים.

בחודשים האחרונים נפתחה אצלנו קבוצה במוצאי שבת, ואני מקפיד מאוד לא לפספס אותה. לפעמים יש יותר חברים ולפעמים פחות, אבל עבורי זאת תמיד הזדמנות יוצאת מהכלל לפתוח את השבוע בשעה של החלמה. כיף לי ללכת לקבוצה, כיף לי לפגוש את החברים, אני נהנה מהקריאה ומהשיתופים, וזה נותן לי כח להמשך השבוע.

לכן אני הולך לקבוצה ולכן אמשיך ללכת. עבורי זה לא עונש - זה פרס.

וואו, כמה שאני מסכים!

בשבוע האחרון החלטתי לעשות עליית מדרגה ולהגדיל את מספר הקבוצות שאני הולך אליהם מאחת בשבוע לשלוש. (למרות שלאחת התחלתי ללכת בצורה לא קבועה כבר לפני אז טכנית זה נקרא שהוספתי רק קבוצה אחת).
אשתי שאלה אותי - למה אתה הולך לעוד קבוצה בשבוע? קשה לך ואתה צריך יותר חיזוק?
ניסיתי להסביר לה למה ולא כ"כ הצלחתי. הדבר האחרון שאני מרגיש בשלב זה הוא שקשה לי.
עכשיו אני יודע את התשובה! אני פשוט נהנה בקבוצות!
הם נותנות לי חיות ושמחה, אז למה לא להוסיף עוד נקודת אור לשבוע שלי?
תודה סוד...

תודה,
מסכים עם כל מילה. בשבילי הקבוצה היא מקור חיבור והעצמה. זהו מקום שנוגע ומגיע אל אותם החלקים המודחקים שבי. כמו שאמר לי חבר ותיק זה סוג של דיאליזה שמנקה את הרעלים. 

תודה סוד מסכים מאוד עם הכיף בקבוצה. זה אכן בשבילי מקום מפלט. גם אם יש לי קשיים, ויש קשיים. גם אם אף אחד בעולם לא מבין אותי, אני נתקל בביקורת ובשיפוטיות, קשה לי עם עצמי, וכו' וכו', כשאני מגיע לקבוצה אני מרגיש סוג של חופש מכל הקשיים, כאן אוכל באמת לפרוק מה שעל ליבי ואף אחד לא יצייץ. כאן אני יושב במנוחה ומתחבר עם כל החברים לאגודה אחת שווה בהתמודדויות דומות פחות או יותר. ועוד ועוד.

האם אמשיך עם זה כל חיי? לא יודע. אני משתדל לחיות את ההווה. ואם אחליט מתישהו להפסיק או להוריד את המינון זה לא יהיה בגלל שאני רואה בזה כעונש (ואדרבה כנ"ל) אלא בגלל סדרי עדיפויות. יש לי כבר כמה ערבים בשבוע תפוסים, ולפעמים אני מעדיף דברים שבעיניי כעת חשובים יותר מאשר הקבוצה כמו למשל אסיפת הורים בת"ת או עוד דוגמאות.