הצעד העשירי (בתכנית 12 הצעדים לגמילה מהתמכרות), מציע "המשכנו בחשבון הנפש, וכאשר שגינו הודינו בכך מיד". הרעיון של הצעד הוא פשוט: במקום שהצעדים יהיו שורה אחת שמתחילה במקום אחד ומסתיימת בסוף, הוא הופך אותם לעיגול, מעין ספירלה בלתי נגמרת שממשיכה הלאה והלאה. כל צעד, מלבד כך שיש לבצע אותו פעם אחת בצורה רחבה ועמוקה, צריך להפוך ולהיות חלק מהחיים עצמם, ולהיכנס לחלק מהשגרה בפעולה קבועה.
לא משנה אם מדובר על הצעד רביעי בו אנחנו מגלים את פגמי האופי שלנו, או צעד תשיעי בו אנו צריכים לכפר בפני מי שפגענו בו, אלו הם דברים שעלינו לחיות עם יד על הדופק ולבדוק את עצמנו כל הזמן האם יש צורך בפעולה נוספת. אין דרך לבצע את הצעדים בלי הצעד הזה, ולכן נכתב בו "וכאשר שגינו" ולא "ואם שגינו", כיון שאין ספק על כך שנמשיך לטעות ולעשות שגיאות, והמטרה שלנו איננה להיות מלאכים אלא להיות מודעים לכך ולעשות מה שניתן כדי לתקן את התוצאות של מעשינו.
מה שלא שמתי לב כל כך היה המילה האחרונה: מיד. באופן כללי אני משתדל להמשיך בחשבון הנפש של המעשים שלי, וגם להודות בכך באם שגיתי, אבל למה זה חייב להיות מיד?
היום קיבלתי הדגמה מוחשית לחשיבות של "מיד". עובד במשרד התערב בנושא שלא קשור אליו, ואני התנהגתי אליו בתגובה בצורה לא מכובדת. עניתי לו לא יפה, למרות שהוא ידיד קרוב שלי. מיד הרגשתי את הטעם הרע בפה ואת הרעילות של טינה, אבל לא עשיתי כלום. האגו שלי לא נתן לי להתנצל מיד. אחרי כמה דקות הוא ניגש אליי וניסה להסביר את עצמו, אבל שוב הגבתי בדחיה ובהתנשאות, ושוב הרגשתי רע, ושוב לא עשיתי עם זה כלום.
בשלב הזה כבר ידעתי בצורה שלא יכולתי להכחיש, שנהגתי לא נכון ושעליי להודות בטעות ולקחת אחריות על כך, אבל אמרתי לעצמי שאעשה את זה אחר כך... מתי? אולי מחר. כידוע "מחר" הוא חבר של "שחכתי", וכך יכולתי להיפטר מהפעולה הלא נעימה ללכת להודות בפני ידידי על הטעות ולהתנצל. ברגע הזה ידעתי מדוע בצעד העשירי לא התספקו בכך שעלינו להמשיך בחשבון הנפש ואפילו לא בכך שכאשר שגינו הודינו בכך, אלא תחמו את זה בזמן ברור: מיד. אם לא אעשה זאת עכשיו, קרוב לודאי שלא אעשה זאת בכלל, ואז המפסיד היחיד והאמיתי יהיה אני.
אז הודיתי בכך מיד, ניגשתי והתנצלתי, ובדיוק כפי שהספר הגדול מתאר את זה, התגובה שקיבלתי היתה טובה ויישרנו את ההדורים במהירות ובעיקר "מיד".
