כאשר קראתי בפעם הראשונה את 12 הצעדים (של התכנית לגמילה מהתמכרויות), היה צעד אחד שבו נעצרתי וחשבתי לעצי "רק לא זה". המדובר הוא בצעד התשיעי שמציע: "כיפרנו על מעשינו במישרין בפני כל מי שפגענו בו, כאשר הדבר ניתן, פרט למקרים שמעשה זה יפגע בהם או באחרים". אני יודע שפגעתי באנשים לא מעטים במהלך החיים שלי בכמה וכמה מישורים, והיה נראה לי בלתי אפשרי לבוא כעת ולכפר בפניהם. אבל למרות הפחד מכך, ידעתי שאעשה הכל כדי להחלים, גם אם זה נראה משימה בלתי אפשרית.

היה לי נס וניצלתי את המומנטום של ההתחלה לכפר בפני רוב האנשים שבהם פגעתי, בפרט אלו שהפגיעה בהם היתה משמעותית. זה לא היה קל, אבל עשיתי את זה כי ידעתי שאין לי ברירה. לא נסיתי להבין האם יש קשר בין אדם שפגעתי בו לבין ההתמכרות שלי לתאווה, אלא פשוט עשיתי מה שאמרו לי לעשות. וזה עבד.

אבל אז אמרו לי שיש אנשים שעבורם צעד תשע הוא לא משהו חד פעמי, קשה ככל שיהיה. מדובר על האנשים במעגל הקרוב ביותר, אנשים שהפגיעה בהם לא היתה חד פעמי אלא מתמשכת, וגם הכפרה בפניהם לא תיגמר אחרי בזבנג וגמרנו. במקום הראשון היתה כמובן אשתי. ההתנהגות שלי בשימוש בתאווה פגעה בה במשך שנים, ולא שייך שאגיע אליה, אבקש סליחה ובזה ייגמר הענין. הספונסר הסביר לי שהצעד התשיעי כלפיה יהיה השינוי בהתנהגות בתוך הבית, שינוי שיימשך הרבה שנים ויהווה כפרה אמיתית על הפגיעה האמיתית.

מה שלא קלטתי אז הוא שאפילו זה לא כל הסיפור. הענין הוא שבתוך המשפחה, ובפרט כלפי אשתי, הפגיעה לא באמת נגמרת, ולכן הצעד התשיעי הוא סיפור לא פשוט בכלל. הנה למשל מה שקרה לי אתמול.

היה לי ויכוח עם אשתי שיצא קצת מפרופרציה. התעצבנתי והלכתי לחדר בהפגנתיות. אחר כך נרגעתי, יצאתי, התנצלתי וניסיתי לכפר כמיטב יכולתי. אבל שעתיים אחר כך זה חזר שוב... מה אני אמור לעשות כעת? להתנצל שוב? הרי עשיתי את זה לפני שעתיים ושנינו רואים איזה ערך יש לכך, אם כל כך מהר אני חוזר על אותה התנהגות. אבל למרות זאת, התנצלתי שוב, הסברתי (לעצמי וגם) לאשתי שאני משתדל לעבוד על עצמי ולמרות שלעולם לא אהיה מושלם, אני מקווה שזה ימשיך להשתפר.

אבל את האמת אני יודע שההתנצלות הזאת לא היתה העיקר אלא רק פרט שולי בכל הסיפור. לא לחינם בצעד התשיעי לא מוזכרת "סליחה" אלא "כפרה". מלמול סליחה הוא חשוב (בעיקר לשבור לי את האגו) אבל הכפרה זה כבר משהו אחר לגמרי. כדי לכפר אני צריך להשתנות, וזאת כבר עבודה קשה מאוד. מה שכן, התגמול עליה הוא אדיר ושווה, בזה אין ספק.

המון תודה על הדברים. יש לאן לשאוף...

תודה,

לפעמים דווקא במקומות שנדמה כי הכי קל לכפר בהם, שם הקושי הגדול. ההוא מאי פעם שנפגע זו חוויה חד פעמית גם אם היא קשה. הויתור הקבוע במעגל הקרוב ביותר הוא האתגר הגדול אך גם המספק ביותר. באופן אישי דברים שהיו פעם טריגר למלחמות עולם הופכים מיום ליום למשהו מינורי יותר, כך גם היכולת לוותר ולבקש סליחה. החיים הופכים למשהו משוחרר ונורמלי. זו התמורה הגדולה ביותר להשקעה.

תודה רבה. היה לי לא קל בבית. גם בשנים הראשונות להחלמה. הפנמתי את הצורך בשינוי בגישה כשהמשפט מהספר הגדול (בפרק 'המשפחה לאחר מכן') חילחל לי לתודעה  - "ראש המשפחה צריך לזכור שהוא האחראי העיקרי למה שקרה למשפחה, הוא יכול בקושי לאפס את החשבון בכל תקופת חייו".