במאמר הקודם כתבתי לראשונה על המושג 'להיות'. הנושא רחב ולא ניתן להקיף את כולו במאמר בודד. לימדו אותי 'להיות' במגוון סיטואציות. במאמר הזה אתמקד באחת הסיטואציות השכיחות שיש - כעס. אדגיש שזו החוויה שלי. כדאי שכל אדם יתייעץ ויקבל הכוונה לפי המקום בו הוא נמצא.

מגיל מאוד צעיר חונכתי שכעס הוא דבר רע ושלכעוס זה 'לא בסדר'. בגיל הגן הוא היה 'פויה', וכשכעסתי נשלחתי לעמוד בפינה. בהמשך המורים הזהירו אותי שכל הכועס כל מיני גיהינום שולטים בו. והגהינום באמת ישלוט בי, שהרי כשכעסתי גם עבדתי עבודה זרה. כך למדתי להדחיק את הכעס. או יותר נכון להסתיר אותו. הבעיה עם הכעס שהוא חזק ממני ולא היה לי נוח איתו, אז ברחתי ממנו. השתמשתי כדי שלא ארגיש בו. זה עבד, 'למדתי' שניתן לשלוט בכעס, או אפילו לעצור אותו על ידי פעולה מבחוץ. 

גם כשבאתי לתוכנית שמעתי את אותן הזמירות רק בלשון אחרת – "התמרמרות וסערת הרוחות לא היו בשבילנו". "עלינו להשאיר את הלוקסוס המפוקפק הזה למי שיכול לחיות איתו בשלום". "טינה = רעל", היא דומה לשתיית רעל ולציפייה שמישהו אחר ימות. האוחז בכעס דומה למחזיק גחל ביד כדי לזורקו הלאה. זכור, אתה הוא זה אשר נכווה. ועוד כהנה. נכון, כאן לא מבטיחים גהינום על כעס אבל עדיין גם פה הוא לא רצוי, קוראים לו 'רעל'... קלטתי שהבעיה שלי עם כעס לא נפתרה. במציאות היא אפילו התגברה. ככל שהתנקיתי, יותר כעסתי. הזעם פשוט התפרץ ממני. בחסד הבורא נעשה לי קצת סדר בבאלגן. מה שעזר לי היה 'לשוחח' עם הכעס שלי. כן, ללמוד אותו. להיות בו. אתפלל שיהא לתועלת.

הדבר הראשון שהייתי צריך לעשות הוא - להפנים שטינה היא ריקבון, ולהפריד בינה לבין הכעס. הטינה היא תמהיל של עבר הווה ועתיד, דמיון וחצאי אמיתיות, ובעיקר חוויה חסרת פרופורציות שמטעינה את עצמה בכל רגע נתון, ומספקת צורך חולני שלא קשור בהכרח לנשוא הטינה או לסיטואציה עצמה. למעשה זו 'העלאת גרה' של כעס עתיק ושנאה מצטברת. תחיית המתים של ארועים ישנים שנחווים מחדש ברגע שהחוויה 'קמה לתחייה'. הנזקים הפנימיים שהטינה מעוללת רבים. מעבר לבדידות, מרירות ושליליות - תכנוני הנקמה המפורטים והמחשבות על גרימת סבל לנשוא הטינה מייצרים אנרגיות הרסניות. לי, בתוכי. במוקדם ובמאוחר יהיה לעוצמה הזו גם ביטוי חיצוני, בדרך כזו או אחרת 'הצחנה' הזו תבוא לידי ביטוי. לא ניתן לשלוט בעוצמת הרגשות הנאגרת 'בסיר הלחץ' הזה, היא חייבת להתפרץ.

כעס במהותו אחר. אני חווה אותו בדרך כלל בעקבות אירוע נקודתי, והוא נמשך זמן קצר יחסית. המרכיבים העיקריים שלו הם עלבון ופגיעה. ביטויי הכעס שלי הם דרך עקומה לנסות ולהפסיק את הפגיעה – את הכאב. ניסיון לשלוט בו. מחשבה לא מציאותית שפעולה חיצונית תפסיק בעבוע פנימי. בשלב הזה כבר הבנתי שאם אלמד לכאוב נכון, לבטא את הכאב – כעס, באופן שאיני פוגע בעצמי או באחרים, אחוש הקלה. ולו בגלל שאפסיק לכאוב את זה שאני כועס.

ואז קיבלתי לראשונה את ההצעה 'להיות' בכעס...

'להיות' פירושו להתבונן מקרוב מבלי ליטול חלק בסיטואציה. נסה לשים לב בזמן כעס למה שקורה לך, תתחיל מהחלק הפיזי. בדקתי - חשתי את לחץ הדם עולה, ואת הנשימות מתקצרות. כפות הידיים נסגרו לאגרופים קמוצים, ושרירי הרגליים נדרכו. נהיה לי חם בפָּנִים ובמיוחד בצוואר. הרגשתי את השיניים נחשקות את הלסת ממש ננעלת, ובכלל את כל הגוף עובר למצב קשיח.

חוויה מדהימה. הרווחתי מיידית מהמיקוד במה שקורה לי בעת כעס - לא התפרצתי. הייתי כל כך עסוק בלחוות את מה שמחוללת הפגיעה בי שלא התפניתי כבעבר לניסיונות להחזרת השליטה או לפעולות תגמול. שלא אובן לא נכון, היה לי מאוד לא נוח. הרגשתי כאב נורא. המום מהעוצמה שלו נותרתי ללא תנועה. אך הבנתי, שהייתי. לא עשיתי מאומה על מנת להיפטר ממנו, נשארתי בחיים מבלי להילחם להתפרץ או להדחיק. התגמול הגדול יותר הגיע כעבור דקות נוספות. הכאב התפוגג וחלף. הפגיעה והעלבון חזרו לפרופורציות. נזכרתי מה באמת קרה (קצת עצמאות של דרדק בן שש) ויכולתי לבחור שלא לכסח כל מה שנמצא ברדיוס ת"ק פרסה. אלא לדבר על הכאב שלי.

בנקודה זו ארצה להדגיש שחלילה לי לכתוב ההפך מחז"ל, אך נראה לי שלא עלי הם כתבו. כמכור שקיבל בחסד הזדמנות שנייה עלי לפעול אחרת. רגע לפני שאיבדתי את חיי במאבקים, כשנעשיתי מודע לסבל הגדול ממלחמה, 'זכיתי' להכיר את נזקי הדחקת הכעס שלי, לי ולסביבתי. כשהתוודעתי לעוצמה שלו עלי ולאופן בו הוא משיב מלחמה שערה, היה עלי למצוא 'כביש עוקף' מיוחד. פטנט שיאפשר לי לא לכעוס. ובשביל זה הייתי צריך כן לכעוס. נכון. מבלי לעבוד עבודה זרה או להישרף בגהינום בגלל פרצוף סמוק וורידים בולטים.

המטרה שלי כיום היא להגיע 'לאיזון' ביחס לכעס. לזכור בזמן אמת שמה שאני חווה הוא כאב. הוא אמיתי 'ומותר לי' שהוא יהיה. לא להילחם בו. לקבל אותו. כשם שלא אומרים לילד קטן 'אל תפחד מהחושך', כך לא ניתן לומר לי אל תכעס. מה לעשות?! אני כועס. מאוד. בעיקר בגלל שאני תקוע איתו. וברגע שלמדתי להיות לידו, 'לשוחח' איתו ולשהות בו מבלי לתת לביטויים החיצוניים שלו - צעקות ואמירות פוגעניות – מקום, יכולתי לתת לאבאל'ה אוהב להיות איתי גם שם. אז קלטתי שזה שאכאיב למישהו אחר לא יכהה את הכאב שלי. כשאדבר עליו, כשאהיה בו, הוא יתפוגג.

משפט לסיום על כאב וטינה - אצלי הטינה נובעת מאירוע שלא כאבתי אותו נכון. עובש שביטוייו משוחררים ללא כיוון בתוכי, ומסתובבים בתוך מערכת הרגשות שלי ללא שליטה וללא הפסקה. הטינה נוגעת בכל כך הרבה מקומות בגלל שבמשך המון זמן לא עשיתי עם הכאבים שלי כלום והם נצברו. הדומיננטיות שלה מכסה על קשת רגשות נרחב ובמומחיות היא משתחלת לכל אחד מהם וממגנטת אותו אליה. הדפוס הזה מונע התפתחות של כל תנועה אחרת. זו הסיבה שאת הלוקסוס המפוקפק הזה כדאי להשאיר למי שיכול לזה.

מי יתן ונמצא אותו עכשיו.

חיכיתי מאד למאמר זה

דרך אגב מאז שהלכת הרמה בפורום ירדה וחבל...

חזרתי עכשיו למאמר הזה, וקיבלתי ממנו הרבה. תודה רבה. מנסה "להיות" עכשיו ברגשות קשים שעולים בי, מתפלל לעזרה מלמעלה

רק עכשיו ראיתי. תבורך בקבלה. שלך ואחרים. התוכל ותרצה לשתף במה שאתה מרגיש שקרה קורה אצלך בגוף ובנפש כמתבונן מהצד?

לבקשתך, אפרט.
קיבלתי הודעה שגרמה לי כאב גדול. ה' עזר לי והחלטתי לנסות לנצל את ההזדמנות "להיות" בתוך הכאב, כמו שאתה מתאר. זה היה קשה מאוד, כמו ללכת על חבל דק ולאבד שוב ושוב את שיווי המשקל. כי הנפש רצתה כל הזמן ללכת למקומות אחרים: בהתחלה רציתי לכעוס על מי שגרם לכאב, אבל אמרתי לעצמי: אתה כועס כדי לברוח, כדי לא לחוות את הכאב. תנסה להיות בכאב עצמו, נטו. אחר כך החלקתי לכיוון של הלקאה עצמית: אם הייתי עושה כך וכך זה לא היה קורה, אבל שוב הבנתי שאני מתחמק מלהרגיש. אחר כך התעוררו בי מחשבות נקמה, וכעס על ה', וחיפוש אשמים נוספים, ושנאה עצמית, ורצון לברוח. ובכל רגש ניסיתי לחזור חזרה אל הכאב עצמו, ולא אל כל הרגשות האלה שנועדו לספק לי מפלט מהכאב. הבנתי שהכאב עצמו הוא לגיטימי. מותר לכאוב. זה לא פגם אופי. ומותר לכאוב גם בלי לחפש אשמים ובלי לכעוס ולבלי לפנטז על נקמה. הרגשתי חום בגוף שלי, כאילו יש שם אנרגיה שמחפשת מפלט. ואז, כשהעמקתי יותר בהרגשת הכאב, פתאום עלה בי זיכרון ילדות, ספק אירוע אמיתי שקרה ספק חלום שחלמתי. הזיכרון נגע בכאב דומה מאוד לכאב שגרמה ההודעה שקיבלתי. הבנתי שאני מרגיש כאב לא בגלל מה שקרה עכשיו, אלא בגלל הפצע ההוא מפעם, שההודעה פשוט גרמה לו להיפתח. הבנתי (שוב...) שאני הוא הגורם בנזיקין הראשי שלי. שהרגשות הקשים שלי קשורים לפצעים שנפצעתי ופחות למציאות החיצונית.
אני לא יכול לומר שזה פתר את הבעיה, ועדיין נצרכתי לכתוב צעד 4 ולשתף ולהתפלל על מושאי הטינה. אבל זו הייתה בהחלט דרך חדשה ובלתי מוכרת לטפל בכאב. אני מודה לה' על החוויה הזו - עבורי היא נס גמור, ושונה לגמרי מכל מה שהורגלתי כל חיי.

וואו, פעם ראשונה שאני שומע את הרעיון הזה, וכמי שמתמודד מפעם לפעם עם תופעות מעין אלו, נשמע מאתגר לנסות, אם בכלל אצליח. זה נראה כל כך קשה, עד כדי כך שמהתיאור שתיארת נראה כי כעס ללא הסימפטומים החיצוניים שלו, אינו כעס. חז"ל ידעו שאי אפשר לומר לילד קטן "אל תפחד מהחושך", וכשאמרו את דבריהם בגנות הכעס, כנראה התכוונו לצורה בה מבטאים אותו, ולא לסתם תחושה רגשית בלב פנימה.

תודה!