אנחנו מדברים כאן הרבה על "פיתרון רוחני" לבעיית ההתמכרות שלנו, והנושא הזה של רוחניות עולה בהרבה מאוד פעמים נוספות, למשל כל ההבנה שההתמכרות היא בעלת שלושה מרכיבים שהם פיזי, נפשי ורוחני, ובמקומות רבים נוספים. אלא שאנחנו כאנשים דתיים, מערבבים כמובן בין דתיות לרוחניות, ולכן לא מבינים איפה הבעיה שלנו, וממילא אין לנו מושג מה הפיתרון.
כאשר מכור דתי-חרדתי קם מנפילה כואבת, באופן טבעי הוא רץ להתחזקות דתית, ולכן כל המעגל הזה של נפילות-דת, כבר שחוק אצלנו לחלוטין, ופתאום אומרים לנו שכל הבעיה שלנו היא רוחניות וגם הפיתרון הוא רוחני, ואנחנו לא מבינים מה רוצים מאיתנו. הדבר נכון לגבי כל מכור, אבל נכון שבעתיים לגבי המכור לתאווה, כיון שאצלנו כל ההתמכרות מעורבבת עם האיסור והתשובה וההחלטות וכן הלאה, מה שיוצר תסביך רציני.
אז מה באמת ההבדל בין דת לבין רוחניות, והאם יכול להיות דתי שאינו רוחני או אדם רוחני שאיננו דתי?
מי שמתייחס לכך המון בספריו הוא הרב ד"ר אברהם טווערסקי, שכמעט כל נושא עליו הוא כותב מגיע בסופו של דבר לכך שהפיתרון נעוץ באורח חיים רוחני, ולכן הוא מסביר בפירוט רב את ההבדל בין רוחניות לדת. בספרו Happiness and the Human Spirit (אושר ורוח האדם), הוא מקדיש לכך חלק נרחב, כולל דוגמאות מפורטות בהן נתקל לאנשים שהיו רוחניים מאוד למרות שלא השתייכו לשום דת, וכן לאנשים שהיו מאוד לא רוחניים, למרות שהיו דתיים מאוד.
הרעיון הוא פשוט: הדת שלנו היא ספר החוקים של היצרן, וכל מי שרוצה להפעיל את המכונה בלי תקלות - פועל לפי הוראות היצרן. רוחניות היא פשוטו כמשמעו: רוח הדברים. לכן יכול להיות אדם שהוא דתי אבל לא רוחני, בדיוק כפי שיכול להיות אדם שמפעיל מכונה לפי ההוראות, אבל הוא לא מתחבר לזה או אפילו לא מבין בכלל מה הוא עושה.
רוחניות זה המשמעות של הדברים, הנשמה, הפנימיות. אדם רוחני זה אדם שמחפש כל הזמן כיצד הוא יכול להתקדם, מחוייב לבדיקה של המניעים שלו, משתדל לערוך חשבון נפש על מה מעשיו, ומעל הכל הוא כנה עם עצמו ועם הזולת, ומשתדל לשמור על פתיחות בפני רעיונות לא מוכרים, ויש לו נכונות ללכת לכל מרחק כדי להגשים את העקרונות בהם הוא מאמין. רוחניות זה כל מה שמייחד אותנו כבני אדם. בהמה לא יכולה ללמוד מהטעויות שלה, לא יכולה לוותר עבור עקרונות, לא מסוגלת לבדוק את המניעים שלה, וכן הלאה וכן הלאה.
כאדם דתי, לא הייתי רוחני בכלל. שום דבר מהרשימה הזאת לא דיבר אליי עד שהגעתי לקרקעית ולהחלמה. נכון שהתפללתי, הנחתי תפילין וגם למדתי תורה, אבל זה לא היה ממקום רוחני. זה היה רשימת חוקים שגדלתי עליהם, האמנתי בהם וביצעתי אותם, אבל בלי נשמה, בלי פנימיות, בלי בדיקה, בלי התקדמות נפשית. זה היה יותר כמו לעבוד בחברה של מישהו אחר. אני צריך לעשות את שלי כדי לקבל את המשכורת וללכת הביתה. גם כאשר השקעתי בדת זה היה השקעה חיצונית, בלי רוחניות.
לכן הרוחניות שגיליתי לא היתה קשורה לדת בכלל, ורק תקופה ארוכה אחר כך התחלתי להכניס את העקרונות הרוחניים לתוך הדת. הרוחניות שלי היתה בראש ובראשונה כלפי עצמי: להתחיל לבדוק מי אני, מה אני, מה אני עושה ולמה. רק אחר כך הגיעו העקרונות האלו לתוך הדת, אבל זה עדיין לוקח זמן והתהליך ארוך ונמשך.
כדי להחלים אני לא צריך עוד דת אלא להתחיל לחיות על בסיס רוחני. אנשים רוחניים החלימו גם אם לא היו דתיים. לעומת זאת ישנם אנשים מאוד דתיים שעדיין שקועים עמוק במחלה.
