למי שיש תשובה לשאלה זו
אןדה לו מאד

או אם יש קישורים לנושא זה.
תודה

נ.ב.
אני נמצא בקבוצות החיות בזהות מוסתרת
בגלל אשמה בושה ו"פחד מהצל של עצמי"

אהלן אחי
אני חושב שזו שאלה מצויינת. אני לא בטוח שיש לי את התשובה אבל אני אשאל אותך כמה שאלות ואולי תוכל לענות עליהן בעצמך.
האם אתה מבין שאתה חולה? שאתה מכור? שזה לא בשליטתך? שברגע שמגיע גל של תאווה אתה לא מסוגל לעמוד מולה או להילחם נגדה?

אם התשובה לשאולת אלו היא - כן!
אז אתה בטח מבין שאם אדם הוא חולה נגיד בשפעת אז הוא הולך לרופא, מבקש עזרה. האם המחלה באשמתו? האם הוא צריך להתבייש בה?

המחלה הערמומית שלנו רוצה בדידות, רוצה שנתבייש, שלא נחלוק עם אף אחד, שנהיה אפורים.
לכן אנחנו צריכים לשחרר, להפסיק להתבייש בעצמנו ובמה שאנחנו ולהתחיל לצעוד את הצעדים לקראת החלמה מלאה.
זה קשה מאוד!!! אבל מה עדיף?

רק להיום נבקש מאלוקים להישאר נקיים.
אוהבים!

למדתי כאן שהם פגמי אופי.
הדרך שאני מכיר להתמודד איתם זה לחשוף אותם לאור,
ואז להחליט שאני באמת רוצה להיפרד מהם למרות התועלת המדומה שיש לי מהם, ובסוף.... לבקש שחרור מפגמי האופי הללו מאלוקים. היחיד שיכול.

אוהב
הושיעה

שאלות טובות. אני הייתי מבדיל בין הבושה לאשמה. הם בנות דודות שאוהבות ללכת יחד המון פעמים... וכשמזמינים אחת השניה חושבת שגם היא צריכה לבוא... אבל יש הבדל ביניהן. במיוחד בהתייחסות לתהליכים של הפסקת ההשפעה המכרעת שלהן על היום יום. הדבר הראשון שאני הייתי צריך - עבור שתיהן - הוא להיות נקי. כל זמן שהמוח שלי היה עטוף בתאווה, שום צליל הגיוני, ככל שיהיה, לא חדר דרכו.

בתחילת הניקיון היה לי הרבה יותר קשה, כי התביישתי עוד יותר מהמעשים הנוראים שעשיתי. הם נראו לי מאוד רעים. שפטתי את עצמי בחומרה רבה. הבנתי יותר את המשמעות של הפגיעות שלי באחרים וזה הפך אותי לאיש מאוד פסול בעיני. ובצומת הזו בין המשך ההסתרה וחזרה לשימוש ומוות נפשי (יתכן מאוד שגם פיזי) בחרתי לחיות. וזה הכריח את הדבר השני שאני ממש חייב אותו - להיות עם אנשים כמוני. כשראיתי שאני נמצא בין אנשים שדומים לי - קירח מכימותרפיה יכול לחוש קירח בבית הכנסת אבל במחלקה האונקולוגית הוא עלול לחשוב שעוד יש לו - שערות... וכשהם לא פשטו אותי, רק חיבקו. הייתי מוכרח להבין שאני חולה ולא חוטא. לקבל את המעשים הלא פשוטים שעשיתי כחולים.

כדי להתחבר לאנשים אחרים, להיות איתם באמת בלי מחיצות או עטיפות מגן היה עלי להיות כנה. לא קל למי שמשקר מתוך שינה עוד מהזמנים שהיה עם מוצץ... אבל היה פה מעגל סגור, קפצתי למים (בפעם הראשונה, רדודים וכמעט שברתי לי ת'ראש...) התחלתי, כשראיתי אחרים חולקים בכנות נדבקתי, בהתחלה 'שלא לשמה', כי רציתי את האהדה שהרגשתי שהם מקבלים... ובהמשך בלי לחשבן מה יאמר לי, שיתפתי וחלקתי כדי להשתחרר. וזה הוריד לי עוד מהבושה - כי כשאתה מתרגל לדבר, אתה מתרגל לדבר. הרגישות הגבוהה לצורה בה אני והדברים שלי נתפסים בעיני הסובבים פחתה. זה היה המסלול (בתיאור מהיר)  של חוויית השיחרור שלי עם הבושה.

וביחס לאשמה - כאן התהליך היה עמוק וארוך יותר. אגב, הוא עדיין נמשך.. לפעמים אני מזדעזע ממה שעוללתי אבא רחום מחבק אותי שם...  ראשית היה עלי לקבל שתחושת 'האשם' התמידית שלי אינה דבר חיובי. ההפך, מקורה במחלת הנפש שלי. ככה אני הופך לשלה. כתבתי על זה כאן, וכאן בהרחבה. וכשהבנתי איך אני נכנס לשק כל פעם מחדש קלטתי שלקחתי את נקיפות המצפון הרבה מעבר למה שנועדו מלכתחילה - הן כבר לא מצפן נכון ומדוייק, הן לוקחות אותי לשְאוֹל, ושם הרי אינני רוצה עוד להיות...

למשך תקופה היה עלי להניח לזה. עוד יבואו ימים שתתקן נאמר לי (צעד תשע) כרגע הזמן הוא לראות את החיובי שבחיים ובך. כן, גם בך. עשיתי רשימה של דברים נעימים שיש בי (טוב לב!) ויכולתי לחיות איתי יותר בשלום. הקטע הוא שככל שנעים לי יותר איתי, התחושה עם אחרים גם היא יותר נעימה וגם לאחרים נעים איתי... אבל, זכור, זה תהליך.

בתקווה שהועלתי.
בהחלמה.

תנסה לומר בקבוצה מי אתה באמת,
אף אחד לא יאכל אותך...
אדרבא - יעריכו מאד את המאמץ שלך לכנות.
אומרים שכנות זו אחת מעמודי התווך של ההחלמה.

אם אתה באמת נמצא בקבוצות חיות, עשית כבר צעד משמעותי,
מעכשיו והלאה תמשיך לבוא, לא משנה באיזה זהות, (אגב, מה פי' 'זהות מוסתרת' האם אתה מתחפש?, כי חוץ משם פרטי אתה לא צריך להזדהות).
תבוא, ותאמין לי שאני מבין את הקושי, גם אצלי הוא קיים.
לאט לאט הוא ייעלם, אין סיבה שמה שעזר לאחרים לא יעזור לך, בהצלחה.

תודה לכל המגיבים
בתפילה לה' שאצליח לעלות על הדרך שברא במיוחד בשבילי