כנראה שיש גישות שונות. הספונסר החדש שלי אמר לי, שהספונסר שלו אמר לו לעשות את כל הצעדים בפורמט מהיר וראשוני במשך תשעה שבועות.
הספונסר הקודם שלי סיפר לי על חבר ותיק מאוד שהעביר סדנה שבה עשו את כל הצעדים, כמדומני במשך יומיים. הוא גם הדריך אותי פעם לעשות צעד ארבע במקרה מסויים, למרות שעדיין לא סיימתי צעד ראשון. בתגובה לתמיהתי אמר לי שאנחנו נמצאים בכל הצעדים, אלא שיש צעד שבו אנו יותר ממוקדים תקופה מסויימת.

אני חושב שכאן אני יכול להתחבר לדבריך, במידה מסוימת. כל עוד איני בצעד 11, לא אעשה מאמצים מיוחדים לחבר את התוכנית ליהדות. אם יבוא, יבוא.
כאשר אהיה בצעד 11, אנסה ליצור חיבור עמוק בין השניים.ואז אצטרך "תבונה ליצור זהות בין השניים".  :D

יש תחושה שמרוב הודעות כאן, לא שמים לב שיש כאן גם סקר וחבל.

אני לא מתקרב לתפילה בכלל, יש לי משהו מתוסבך שם.
אבל גם לפני שמצאתי את ההחלמה לא מי יודע מה התפללתי, ומה שכן התפללתי זה היה מתוך ריצוי והכחשה.
אני בנתיים ממתין עם הדבר הזה.
ולכשיגיע יגיע.

אני חוויתי תקופות שונות ביחס לתפילות בהתמכרות וב(נסיון)החלמה, אבל כמעט תמיד הצלחתי להקפיד על תפילות במניין ועד היום מאד כואב לי כשאני מפספס גם אם פספסתי בכוונה- למעשה כשאני מפספס מאונס (צה"ל וכד') זה כואב הרבה פחות.
ביחס לקשר שלי אל התפילה (בפאן הנפשי) הייתי תמיד רדוד מאד אבל היו בזה תקופות- בישיבה התיכונית מאד פיתחתי את הנושא כי קינאתי באנשים סביבי שמתפללים יותר זמן ואז כשנמאס לי למלמל שעות באיטיות מרגיזה פשוט הפסקתי.
מאוחר יותר ניסיתי יותר בכנות להתפלל בצורה אמיתית יותר אבל תמיד הייתי מפעיל באיזשהו שלב טייס אוטומטי ומוצא את עצמי בעושה שלום בלי לדעת מה היה בדרך.
בתקופות שהמחלה החריפה וגיליתי את הפורנו והאוננות (לפני שנתיים וחצי בערך- אמצע הישיבה הגבוהה) הגעתי לתפילות הכי עצמתיות שלי- שהיו כמובן אחרי נפילות.
היום- אני לא בטוח, לפעמים לא מספיק בכלל סתם כי אני בסיור או משהו אז אני חוטף תפילה ביחידות (לפעמים אלה דווקא תפילות חזקות מאד- כי הן לא שגרתיות כאלה. ולפעמים סתםנופל עלי משהו ואני מתפלל ברצינות וכובד ראש.

הכל מבולגן אין שום דבר ברור, כמו בכל דבר בחיים שלי לאחרונה...

"תשובה שלימה"
מזדהה עם כל מילה שכתבת,
יש לי חבר בבית הכנסת, שאני מתפלל, והוא ידע עלי, (אפי' שהכחשתי לו את זה) מתי שהייתי בתפילות של אורות עם כונה וכו', הוא הגיע אלי ונתן לי עקיצה שהוא מבין מאיפוה אני מגיע עכשיו.

האמת שאני אף פעם לא הייתי מתפלל במנין
חבר שאל אותי פעם איזה פרוטרציה יש לי שאיני צריך לשמוע חזרת הש"ץ במחנה
הייתי נכנס באמצע לחש ויוצא לפני נקדישך וכדו'או אפילו מתפלל בדרך בלי מנין

לפני חצי שנה קיבלתי ע"ע להתחיל התפלל במנין ולא לדבר בתפילה היות ונקלעתי לקשיים

אבל זה עזר עד לחודש אדר במשך חצי שנה וזהו

האמת שאני לא יודע אם זה קשור לתוכנית או סתם

באותו עניין:

בתקופה האחרונה אני קצת לוקח את הבנים שלי לבית הכנסת.
הם לא כל כך מגלים התלהבות, בלשון המעטה.

איך, לדעתכם, אני עוזר להם ליצור בתוכם את מה שצריך ליצור בתחום הזה?

לאור הניסיון האישי שלי, אני לא רוצה ליצור אצלם משקעים בעניין.

אגיב בקצרה, (אני לא איש חינוך, אבל זה מה שאני עושה)

א. לא להלחיץ אותם לבוא לביהכנ"ס, לתת להם בחירה חופשית, לתת הרבה מחמאות כשהם מגיעים, ולהראות שאתה מאוד שמח בזה שהגיע, הילד הגדול שלי בן 10 אני שואל אותו תמיד אם להעיר אותו לתפילה, ואז אני מעיר אותו בגלל שהוא ביקש ממני.
ב. כשהם מגיעים הם חייבים לענות על קדיש אחד "אמן" הם חייבים לדעת שמגיעים גם לשחק, אבל גם להתפלל, אפי' רק לענות אמן על קדיש אחד,
ולחפש מחמאות לספר בבית לאישתך, כגון שאמר נקדישך בחזרת הש"ץ, קרא קרי"ש, התפלל קטע אחד בתפילה, (שמעתי מאיש חינוך, שזה אפשר לעשות אפי' בגיל יותר גדול, אתה לא יכול להכניס לו אהבה לתפילה, רק ע"י מחמאות,
וכמו שכתבת,

",
ג. וכמובן להתפלל על זה, ולדעת "שזה דברים שאין ביכולתך לשנותם" (לדעתי).