שלום רב חברים חדשים גם ישנים
שמי מוטי ראוי ואני מכור לתאווה
בחסד אלוקים הגעתי לשמור עיניך בט"ו בשבט תשע"ב
ומאז אני כאן, עם הפסקות קצרות וארוכות מהפורום אך לא מהתוכנית,
בעזרת ה' החברים והספונסר זכיתי לצעוד בשנים עשר הצעדים ולחוות אותם ברמה מסוימת,
לבקשת חברים אנסה העז"ה לשתף את החוויה האישית שלי בצעדה ה"אלמוטית".
בפוסט הזה אנסה לספר על הצעד המקדים "צעד אפס" שהוא להבין שיש לי בעיה ואין שום דבר שאני יכול לעשות בענין.

ביום שהגעתי ל"שמור עיניך" בט"ו בשבט לפני שנתיים + , גיליתי שיש לזה שם לבעיה הזו שמלווה אותי מאז שאני זוכר את עצמי.
קוראים לזה "התמכרות" איזו תגלית מדהימה, ה"דבר הזה" שאוכל אותי מבפנים הוא לא ייצר הרע חזק במיוחד, הוא לא מחסור בהפעלת כח רצון או התמדה בקבלות שקיבלתי.
אני שבוי בידי מפלצת שיצרתי או שהיית בתוכי מעודי, אני לא אדם רע, אני חולה.
איזו תגלית משחררת, כי בעשרים ומשהו שנים שהייתי לכוד בסחרחרה הזו שנאתי את עצמי על מה שנהייתי, לא יכולתי להביט במראה בלי לקלל את הניבט אלי,  קיללתי את עצלותי וחוסר המוטיבציה להצליח פעם אחת ולתמיד להשתחרר מה"דבר הזה",

במבט לאחור אני מגלה שהדבר הזה צעד איתי והכביד עלי מגיל ילדות אל היש"ק והיש"ג ואל חיי הנישואין,
מה לא עשיתי כדי להשתחרר תורה , תפילה , תשובה, נדרים, שבועות, צדקה, תיקון הכללי, מקווה, מלחמה , מוסר , ועוד,
אבל תמיד במוקדם או בעוד יותר מוקדם הייתי שוב שם למטה מרוסק מרוקן מותש ומיואש,
הצרחה הפנימית הדהדה מסוף העולם ועד סופו, אני כבר לא מסוגל , אלוקים למה???? דמעות כאב התערבבו במנות גדושות של שנאה עצמית שהופנתה  גם כלפי אלוקים שזרק אותי למקום האיום הזה,
( הכאב הנורא שב ומציף אותי כעת אני לא מסוגל להמשיך, אשלים אי"ה כשאוכל)
המשך...
יום יום שאלתי את עצמי מה לא בסדר איתי , למה אני לא כמו כולם , לעזאזל נמאס כבר...
במקביל הייתי תלמיד רציני , למדתי ברצינות תורה מוסר הלכה וחסידות ואפי' מחשבה וקבלה, התפללתי ברצינות ובדבקות פיתחתי את העולם הפנימי העשיר שלי והייתי בעל מידות טובות נעים לבריות ומקובל חברתית,
ובכל זאת לא הרגשתי כלום כראוי,
היום אני יודע לזהות שאני חולה רגשית, הרגשות שלי מעוותות, המשקפיים שלי שחורות ודרכם אני חוותי עולם שחור ומאמלל,
התמסכנות ורחמיים עצמיים היו במרכז מחשבותי הבלתי נסבלות,
נטרתי טינה שנים על שטויות, לעסתי עוולות שנעשו לי עד לזרה, נהנתי לסבול רגשית,
לא פלא שנאלצתי לברוח, כל אחד היה עושה זאת אילו "סבל" כמוני, לא???
המשך יבוא בעז"ה
שלכם
מוטי

תודה מוטי,

הימים הקרובים-רחוקים ההם היו מיוחדים. תודה שאתה מחזיר אותי לשם.

אין לי מה להגיב,
אבל זה פוסט שנותן הרבה תקווה לחברים חדשים שנכנסים לראות מה קורה
האם יש תקווה,

תודה על התזכורת, מחכה מאוד להמשך

אתך בדרך
נתן במתנה

תודה מוטי. עוקב בעניין אחרי הסיפור שלך

תודה רבה. שמחתי לקרוא אותך. מקווה לקרוא עוד ממך.

תודה רבה.
מוצא את עצמי בכל מילה.
מחכה להמשך.

מוטי. איזה נוסטלגיה!
רק חבל שזה כל כך עצוב וכואב.
אני יודע כמה אור יש בך היום וממתין בצפיה לתאור שלו בלשונך הזהב.
אני שמח שיש לי את הזכות להיות איתך בדרך.
אוהב,
נעם

תודה חברים על התגובות החמות
זה נותן כח להמשיך בצעדה והשחזור של הדרך ,
אני רוצה להמשיך עוד בצעד האפס,
בענין הרגשי יש תיאור מדויק בספר הגדול והלבן,
אך אתמקד מנקודת הרגשתי אי"ה
"הבועה"
חלק מהניתוק הרגשי וצורת ההתמודדות שלי או יותר נכון חוסר ההתמודדות שלי,
היא מה שאני קורא הבועה או הקונכיה,
מכיוון שאיני יכול להתמודד עם רגשות חזקים אני מתנתק ומתכנס,
בעיתות שמחה או עצב, כל רגש חזק גרם לי להסתגר בבועה , מוגן מפני עצמי והעולם,
זכורני היטב בארוסי, בחתונה, בלידת הילדים, איך הרגש גאה והמסך ירד,
חשתי בבירור איך אני מעמיד מחיצות שקופות ביני לבין העולם כולו, ביני לבין הרגשתי,
זה היה מאוד מוחשי וניכר לעין כל , הפכתי אפטי משהו, הגבתי מוזר , לא שמחתי בעת שמחה ולא בכיתי בעת עצב,
פשוט הגנתי על עצמי על ידי ניתוק,
אז לא ידעתי להגדיר במה מדובר ושזה בכלל בעיה, אבל בדרך כלל זה לא הסתכם בזה, הייתי צריך ליצור תחליף ,
ואת זה מילא עולם הפנטזיה , אותו עולם קסום שבו אני מוצלח וכולם אוהבים ומושלמים,
אותו עולם אטופי שליו שבו יכולתי להיות מי שחלמתי להיות,
העולם ההוא שרף לי את העולם האמיתי,
בעולם הפנטזיה היה פתרון לכל בעיה, היכן שרק הרגשתי לא פטור הפנטזיה סידרה לי את האילו היה כך וכך הכל היה טוב,
יכולתי ליצור עולם דמיוני שבו התאוות באו על סיפוקן מכל היבט גופני ורגשי הייתי אהוב ומקובל באופן שמעולם לא חשבתי שהייתי בעולם האמיתי, במקביל היו פנטזיות על זכיה בלוטו במליונים ואף מיליארדים והכל כמובן בשביל להציל את העולם היהודי הענווה וחן וחסד, שאבתי ערך ע"י הפירגונים שקיבלתי בתוך הראש, כמה עצוב שנזקקתי לזה,
בעולם הזה גם יכולתי בקלות לסגור חשבונות עם כל אלו שפגעו בי , הייתי מתאגרף מקצועי, כסחן בלתי נלאה , נהנתי ממחשבות
נקמה, כנגד פרטיים וציבורים, הפכתי בראשי לכל יכול, פשוט שיחקתי אלוקים,

כל זה התרחש פנימה, ואילו כלפי חוץ האישיות השניה המשיכה בהצגה, ובהעמסת עוד כאב ותסכול אל הגב השחוח,
אני באמת הרגשתי שאני סובל למרות שעשיתי זאת לעצמי ע"י מכלול פגמי האופי המרכיבים את המימד הרוחני של ההתמכרות והשורש שלה (שעוד ידובר בה בהמשך הצעדה אי"ה).

אמנם יש גבול כמה מצפון מעיק יכול להרוג מבפנים , אז בלית ברירה משתיקים אותו, השלמה עצובה ושקטה עם המצב המטורף,
יום אחד שיתפני חבר המנהל בית אבות כי הוא רואה בחלון הלובי זקן מופלג יושב ומזיל ריר על כל דמות שעברה ברחוב,
חברי ניגש אליו ובעדינות שאל רבינו, עד כאן? ענה לו הזקן מה אתה חושב לך, אני בבחינת רוצה ואינו יכול...
כמה כואב
באותו רגע אני ראיתי את עצמי שם בחלון בעוד עשרות שנים באותה סיטואציה, ושאלתי את עצמי עד שם? ועניתי כנראה שכן!!
האם בגלל זה הפסקתי להשתמש , לא , ולא בגלל שלא רציתי, כבר שנים שלא יכולתי זה היה חזק ממני ואני השלמתי עם תבוסתי,
כנראה שכך אמות .

ואז יום מאיר אחד בלי שום התראה מפני מה שהולך להתרחש, הגיע עת גאולתי הפרטית,
אבא אוהב שבשמים הושיט את ידו ואחז בידי ועזר לי להקליק על אותה פרסומת קטנה שראיתי מאות פעמים והמשכתי הלאה,
וברגע קטון יצאתי מאפילה לאור גדול , פגשתי את שמור עיניך
הגעתי הביתה,
אוהב
מוטי
נ.ב. כל הפוסט הזה מתאר באופן חלקי את העולם הפיזי והרגשי שלי לפני שהגעתי לתוכנית, עם ההבנה שיש לי בעיה,
הצעד הזה הינו הצעד המקדים צעד אפס,
אם יזכה אותי ה' להמשיך בסדרה, אשתדל לתאר את המשך הצעדים שהצעידני אב אובא בצעדה ה"אל מוטי ת" 

שלום
כדי שיהיה לתועלת אשמח לקבל הארות,
נקודות שכדאי להתמקד בהם,
ועוד
תודה
מוטי

הבועה. כל כך מוכר. ידידי, תמשיך לכתוב את חוויותיך כפי שהן. הן תעבורנה. אין לי ספק שיהיה מי שזה יגע בו. 

מוכר עד כאב מוטי.
אני היום רוצה להוסיף שתי ברכות בברכות השחר: שעשני מכור ושהבאני לשמור עיניך. אם לא כך - טוב מותי מחיי.
התאור שלך מחבר מאוד ומרגש. תודה על כל מילה.
אוהב,
נעם
(כמה לא נעים שאני רוצה להגיד את זה כל כך אישי ובכל זאת אני כותב רק את הכינוי...)

מוטי, בבקשה תמשיך. ..