אחד הדברים הראשונים ששמעתי כשהגעתי לתוכנית היה – 'להרפות'. תרפה, נרפה, מרפה, ירפה. כמעט בכל נושא ובכל שיחה, השורש ר.פ.ה על שלל הטיותיו הוזכר. התבלבלתי לגמרי. לקח לי זמן (כשמסבירים לי לאט אני מבין הכי מהר) אבל בסוף למדתי שעלי להפסיק להילחם, להיאבק. לא עוד 'תנועה' של התנגדות. לחדול מהמעשה אבל מתוך גישה של ויתור. על הרצון, על השאיפה להתמלא. שחרר ותשתחרר... תירגלתי והתרגלתי. זה עבד. השתחררתי לא פעם מכל מיני דברים שהייתי תפוס בהם. חזק.

אבל היו גם פעמים שלא. אירועים עמוקים יותר שבהם לא חשתי שחרור מהותי, למרות שעשיתי את הפעולות והוקל לי זמנית. הבנתי שכנראה בהם אני מתקשה לוותר ולשחרר באמת, התייעצתי, התשובה שקיבלתי - אי אפשר רק 'להימנע', הגם שזה עדיף מכלום, לאורך זמן זה לא יחזיק. אתה מסכן את ההחלמה שלך. במוקדם או במאוחר הדרישה למילוי תתעורר, כדאי שתייצר 'תנועה חדשה' בנפש, פניה החוצה. לא 'לקחת', לתת.

מאז, ברגע שאני חש שלא בנוח, לא מסופק, בתאווה, מרוגז, כועס, בטינה, בקנאה, בגאווה, או במה שזה לא יהיה, אני יודע שהמחלה הרוחנית שלי פעילה, החלק השלילי באישיותי צבר תאוצה והפך לדומיננטי בהתנהלותי, לא יעזור לי להיאבק בו, כך הוא צובר עוד כוח וגודל עוד יותר, כמו גירוד של עקיצת יתוש.. ככל שתתגרד, זה יגרד יותר... עלי להניח לי, לצאת מעצמי. לפנות בהקדם החוצה ממני. סיגלתי לי 'נוהל' ליציאה החוצה – כוח גדול, כוח עליון, כתיבה, ואז 'פעולה הפוכה', מתפנה לעשות משהו שלא בא לי, זה עבד. שנים. נפלא. 

כחלק מהפניה אל כוח גדול פניתי לעזרה מקצועית בנקודות שונות בחיי שחשתי בהן תקיעוּת. משקעי העבר שלי עם מטפלים הובילוני לכך שבפגישה הראשונה הוסכם כלל ברזל – הכל נתון לבחינה ושינוי. למעט התוכנית. מבחינתי היא קודש קודשים. כל רעיון שיתנגש איתה, אפילו לא יידון. עניתי על שאלות נוקבות בתשובות חושפניות, מעולם לא נפתחתי כך בפני אדם מחוץ לתוכנית, לא קל, אך מתגמל ביותר. מצאתי תועלת רבה כששילבתי את מה שלמדתי בתוך מסע הרוחני שלי. הובלתי אליו על ידי דיאלוג טיפולי שהותיר אותי חסר אונים...

'זה' התחיל בשאלה ישירה - "במה שונה הבריחה בשימוש, מהבריחה בהחלמה"... אני – טראאחח. הו אה, בריחה? היום אני כבר לא בורח משום דבר.. תוך כדי דיבור השתתקתי, הבינותי שזו באמת שאלה, נ... נכון, בעת השימוש הבריחה נעשתה באמצעים פסולים – חומרים שמייצרים רוגע ושיכחה מזוייפים ודורשים עוד, ואילו בהחלמה האמצעים כשרים, לדוגמא תפילה ('בחכמתי' טענתי 'שאין לי עניין לוותר על התלות בכח עליון...) כתיבה, השגת ענווה על ידי פניה לעזרה.. נכון יש תועלת גדולה במגוון של 'הסחות דעת', אבל... בשורה התחתונה אם איני חווה את המציאות אני עדיין בורח ממנה..

אז מה עלי לעשות? להפסיק לברוח. אבל אני עלול להשתמש? אולי כן ואולי לא, רגע, למה היום אתה כבר לא משתמש? כי אלוקים עוזר לי, מציל אותי. איך? הוא מפריד בשבילי בין התאווה שאני רוצה – חווה, לבין הפעולות הממשיות עליהן. עניתי על אוטומט, יופי. אז למדת להפריד (הכח העליון...) בין הרגשת התאווה לבין הפעולה עליה... זה בדיוק הרעיון - להיות.‏ להיות מה? תהיה אתה. מה זה אומר? רק תרגיש את האירוע. תחווה. תהיה. אתה לא חייב לפעול ממנו. אמממ, לא רע, הרי זה בעצם מה שקיבלתי בתוכנית, את היכולת לבחור לא להשתמש...  ואיך מתרגלים את זה?

לתרגל? יש בלי סוף הזדמנויות. כשביקשתי דוגמא, קיבלתי הדגמה בדמות כוס קפה רותח... יש מצב שאשמע פסיכי לגמרי, אבל בהילוך איטי חוויתי שם אינספור חוויות. קודם כל החזקתי את הכוס בשתי ידיים.. הרגשתי את צריבת החום בכרית כף היד, אחר כך הרחתי את הארומה מלוא הנחיריים... ניסיתי להסתכל ללא הצלחה מבעד לאדים שכיסו לי את זגוגיות המשקפיים... ורק אז לגמתי מעט מהקפה, לא בלעתי מיד, קודם גלגלתי אותו על הלשון, חשתי את הנוזל החם 'נושך' לי קלות בחיך.. בהמשך גם אפשרתי לו לחלחל בין השיניים, רק אז נתתי לגלוש במורד גרוני... זה מה שכדאי לעשות בכל אירוע, לחוש במה שהוא עושה לגוף שלך. את ההשפעה שלו עליך. תתחיל להתחבר למה שקורה, תהיה, אל תברח...

למרות שחוויתי שם משהו אמיתי, הרעיון עדיין נשמע לי מופרך. ובעיקר מנוגד למה שלימדו ותירגלתי שנים. רגע לפני שאני דוחה אותו על הסף נזכרתי בעוד עיקרון רוחני שלימדוני – פתיחות... התפללתי. ביקשתי שאשאר פתוח. והודעתי שאתייעץ עם הספונסר שלי. נרגעתי כשאמר לי - כנראה שהגיע הזמן שלך 'לעלות כיתה'. לגדול. הוא הוסיף שלהבנתו אין כאן שום 'התנגשות עם התוכנית'. להפך, 'הנוכחות השקטה הזו' נשמעת לו כמו חוויה של תוכנית. צדק. מצאתי את זה כתוב בצעד אחד עשר...

בספר הגדול (AA - עמ' 73) במשך היום אנו עושים הפסקה כאשר אנחנו מעוצבנים או שאנו בספק...  בספר הלבן (SA – עמ' 141) במהלך היום, אם אני בלחץ או בצרה או בחרדה, אלך ואשב לבדי ואעשה מדיטציה קצרה לכמה דקות שמתאפשר לי, זה מעולם לא איכזב בלהביא שלווה... 

משפט אחרון לסיום, כמו מדיטציה, כדאי להתחיל לתרגל את ה 'להיות' רק למי שרכש קניין ביציאה החוצה (רוי K  כותב בספר הלבן - עמ' 140 – שכדאי לעשות את המדיטציה רק לאחר ביצוע עשרת הצעדים הראשונים, כי היו כאלו שהתחברו דרכה גם 'לצד האפל' שלהם) וכמובן רק לאחר התייעצות עם ספונסר. אני מעלה את הדברים למען מי שכבר נמצא במקום הזה כי באופן אישי קיבלתי המון מהחיבור הזה. אני מנסה 'להיות' כבר זמן, במגוון סיטואציות, מורכבות יותר ופחות. אשתדל לכתוב על כך עוד, כשבכל פעם אתמקד באתגר ספציפי, במאמר הבא אכתוב על 'להיות' ב - כעס...

תודה רבה על הדברים.

בהבנה שלי, חשוב לקרוא דברים כאלו, כדי שגם אם אני לא נמצא עדיין במקום הזה, וגם אם זה רחוק מאוד - אדע שיש עוד לאן לשאוף ולהתקדם.

פתחת בשבילי נושא שאני מאוד מבולבל בו,
אני לא יודע לא מה לעשות עם המצב הכלכלי שלי, אני מרפה ומרפה, אני נותן לאנשים שרוצים לעזור לי ואני רק עושה מה שאומרים לי, וחברים מהתוכנית "משגעים" אותי שאני לוקח את "האלוקים" למקומות לא נכונים, ויש דברים שאני כן צריך לעשות, ואני מבחינתי יודע שאין לי עוד משהו לעשות,
בקיצור מבולבל לי
וכן "אני לא חווה המציאות" המטפל שלי אומר לי שאני עוד לא התעוררתי, אני יום אחד יתעורר ואני יתחיל להרגיש את כל החובות שיש לי, וכרגע אני בורח ממנה, ואני לא רוצה להרגיש אותו, האמת שהוא צודק, אבל מה אני יכול לעשות להרגיש אותו ומה יהי לי מזה, יהיה לי יותר אחריות אני יעשה איזשהו פעולה שאני יכול לעשות ואני לא עושה עכשיו,
סליחה שאני מדבר מכסף, אבל זה המצב שלי כרגע,
תודה על הפוסט

ידידי היקר 'אבי גולן', אני לא מכיר אותך ואיני יודע באיזה שלב אתה אוחז בהחלמה שלך, אבל חשוב לי להבהיר שבמידה מסויימת עבורי הניתוק הזה היה הצלת נפשות. הייתי חייב לברוח. אבוי לראשי אם הייתי קולט את מלוא המשמעויות של השימוש שלי על ילדי אשתי וגם על עצמי. כיום, אני יכול רק לברך על זה, להוסיף לרשימת אסירויות התודה שלי את העובדה שהתעוררתי לחיים לאט... 

ולגופם של דברים, בעיני התהליך הזה הוא הדבר הכי טבעי שיש. כך 'המערכת הנפשית' מגינה על עצמה, כמו שבלוח החשמל בבית יש מפסקים שונים לפעילויות השונות (פקקים נפרדים לשקעים, לתאורה, בוילר וכו') בכדי שלא כל 'הלוח' ישרף, כך גם בנפש, לכל ערוץ יש 'פקק'... כשבאים למישהו ומבשרים לו בשורה רעה, נניח שמישהו מוכר הלך לעולמו, התגובה הראשונה שיוצאת מהפה - לא נכון! הסיבה היא שלוקח למוח זמן לעכל את האבדן..

משפט קצר ביחס לכסף, הייתי מתפלל להכוונה, שארגיש  שהגיע הזמן 'להרים את השאלטר' גם על העניין הכספי. ראיתי אנשים שקרסו כשניסו לתקן מהר מדי כשלים של שנים, ראיתי גם כאלו שלא עשו מאומה כשניסו להתחבא מאחרי הטיעון הקלוש - עדיין 'לא הגיע הזמן'.. כדאי לבחון את המניעים לעשיה או לחוסר העשיה, נראה שקבלת החלטה מושכלת בשיתוף אדם המכיר את סיפורי לפרטיו היא הדבר הנכון.

בהחלמה.

תודה על התגובה חזרה,

תודה על הפוסט, הייתי צריך אותו בימים אלה בהם אני מוצא את עצמי בורח מהנקיונות לפסח
למדתי

נתן במתנה

תודה רבה אסירותודה.
לקח לי זמן להסדיר את המחשבות שלי על זה (ותודה לחבר ששיחה אתו עזרה לי). אני קורא את הפוסט הזה ברגשות מעורבים. משהו בי מרגיש דחייה ביחס להצעה "להיות". אנסה להסביר, וכמובן - רק על עצמי לספר ידעתי.
תראה, זה לא ממש חדש לי הרעיון הזה של "להיות נוכח". במשך שנים חשבתי ששם נמצא הפתרון שלי. כל העבודה הרוחנית שלי כוונה לשם. היו גם הצלחות מרשימות: תפילות ארוכות וממלאות מאוד, ימים שבהם הכל מסביבי היה הפוך וקרו לי דברים קשים ואילו אני הייתי בשלווה גמורה ובביטחון גמור שאני בידיו הטובות של ה',  תקופות שבהן יכולתי להאיר פנים לכל מי שמסביבי באמת, ולא בזיוף. הכרתי את המקום הזה, וידעתי בוודאות שברגע שאגיע לשם, לא אצטרך עוד את התאווה.
אבל זה לא עבד לי. אני יכול לחשוב על הרבה סיבות. אבל אני יודע שרק משעה שהסכמתי לברוח, שהסכמתי להודות שאצלי בפנים יש מעיין נרפש ולא יהלום נוצץ - רק אז מצאתי מרגוע לנפשי. אני לא יכול להרשות לעצמי להיות נוכח כשאני קרוב כל כך לבור הספיגה, או לחלל הנורא שבתוכי. מי המשוגע שינסה "להיות נוכח" בתוך מערבולת אימתנית?

מה שאהבתי בתכנית זה שבפעם הראשונה לא אמרו לי "תפסיק לברוח", "תהיה נוכח", "תרשה לעצמך להרגיש", אלא להיפך: אמרו לי שאני מוכרח לברוח, אבל שלא זיהיתי נכון את יעד הבריחה. שהתבלבלתי בניווט. שכיוון שיש לי אישיות של מכור, אני זקוק לחיבור מאוד חזק, שבצורתו המזויפת הוא התאווה, ובצורתו האמיתית הוא החיבור לה'. 
זה מאוד פשטני כמובן, כי הרי התכנית מעודדת אותנו להרגיש את הרגשות שלנו ולא לחסום אותם. היא גם מעודדת אותנו להבחין בין הרגשות והמחשבות והפגמים שלנו לבין האני שלנו. אבל כל זה נעשה תוך כדי תנועה בלתי פוסקת אל ה', תוך כדי הכרה מוחלטת שאני לא יכול לבד. אני מזהה רגש, מודה בחוסר אונים מולו ומוסר אותו לה'. לנסות "להיות" שם בלי צעד 3 מעורר בי את הטעם המר של אלפי ניסיונות כושלים מהחיים הקודמים שלי. חיים שבהם ניסיתי להסתדר לבד. שבהם גם החיים הרוחניים שלי היו סוג של אוננות. שאלקים היה "משהו" ולא "מישהו".
אז כמובן, זו החוויה שלי בלבד, ויותר מזה: זו החוויה שלי כרגע בלבד. יכול להיות שבעתיד אראה את זה אחרת, ואצליח להכיל גם את הפרשנות שלך לצעד 11. אבל כרגע, ברשותך, אני מרגיש שלא נכון לי לנסות לתרגל את זה...

חברי היקר, זה השלוש.  ברובד מעמיק יותר. קבלה מוחלטת. משורשי השיער עד קצות ציפורני הרגליים. ככה אני נעטף כולי על ידו. ולדבריך, תחוש בנוח. מראש כתבתי (ואמרתי) שכל אדם ושליבתו... אגב, יש לי 'דה זה וו' מלפטר את השכל... אני צריך לזוז אך בל"נ אכתוב בהמשך בהרחבה.  אוהב.