אחד הדברים הכי משונים בתוכנית הוא שבשלב הראשוני עיקר העיסוק שלנו אינו בפעולה כזו או אחרת - לסגור את המחשב, לזרוק את כרטיס הרשת, לעבור לחברה כשרה, לרכוש תוכנת סינון.
כל הדברים האלה חשובים מאוד, אבל כפי שמוכר לרובנו, או לכל הפחות לי, זה לא היה מספיק.
בתחילת הדרך אני עוסק באובססיביות רק בדבר אחד - בחשיפה.
אני מספר לאנשים, כותב בפורום, משתתף בקבוצות הטלפוניות ושותף לעולמם של אחרים, והתכנים שאני מספר אינם אחרים מאשר אותם שאני שונא מתבייש ומפחד לדבר עליהם. תכנים שמגעילים אותי, איך ממש מתחשק לי עכשיו לדמיין את ההיא מהגינה, איך ממש מתחשק לי עכשיו לחזור לעוד שעתיים למחשב לראות את מה שפתאום קפץ לי לראש, ובכלל, איך אני מרגיש זוועה ומתחשק לי לשנות את מצב הרוח שלי, ואני מרגיש דחף כזה...
כיצד היא עוזרת, החשיפה, מה תפקידה?

אני למדתי על עצמי שהדבר העמוק ביותר בחשיפה טמון בעובדה שעמוק בלב אני מרגיש שלמה שאני עושה 'אין מילים', זאת אומרת, אני מרגיש שזה כל כך הזוי, רחוק, תלוש, מנותק מחיי עד שאיני יכול לומר באותה נשימה אכלתי קרואסון שוקולד ו'הלכתי לראות סרט פורנו באורך מלא', ק"ו שאיני יכול לומר הלכתי ללמוד הלכות נידה או להתפלל בנץ ובאותה נשימה להגיד, אה...כן, וגם נגעתי בעצמי בשירותים, פשוט לא הייתי יכול אחרת, נזכרתי במה שהיה אתמול...
וכשאין מילים, מה נשאר לי לבטא: בכי, התחושה הפנימית הזו של כוח הרצון שמנסה להזיז הר. החלטה.
כישלון. כישלון שכדי להסביר אותו גם כן איני יכול למצוא מילים. רק קללות.
וככל שעובר הזמן כבר איני יכול להסתכל על כל התבוננות בתמונות כדבר העומד בפני עצמו, כל דבר משקף למעשה את כל ההיסטוריה שלי, שהיא עד כדי כך נוראה שאיני מרשה לעצמי להתבונן בה. אני מתחיל לחיות מיום ליום, מהתמודדות להתמודדות. ומנפילה לנפילה. ושוב, באופן מודע כל מה שאני מנסה לעשות הוא להחזיק את עצמי בשגרה, לנסות לא לתת 'לחטא' להפיל אותי לחלוטין, אז אני חוזר לשגרה, ומתעלם. ונופל. ומתעלם. ונופל. ומתעלם. ונופל. ומתעלם. ונופל. ומתעלם.
לפעמים זו הכחשה, ועייפות, אבל לפעמים ההתעלמות אינה חלשה אלא מלאה בכוח רצון כביר ונוקשה, אני צועק על עצמי:
א-נ-י  ל-א  א-ת-ן  ל-ז-ה  ל-ה-ר-ו-ס  ל-י  א-ת    ה-ח-י-י-ם.
ועוברים יומיים, חמש דקות בשירותים, לא יותר. או עשרים דקות מול המחשב. והעסק קורס.
העוצמה של הרגשות שמשתחררת באותם דקות ספורות מעלה בעשן את כל התחושה של 'העסקים כרגיל' שניסיתי לבנות.
ועדיין, אני לא מדבר על זה, לא מסכים לקבל את החולשה הזו.
אסור שהיא תהיה
אסור לקבל אותה
אסור לחשוב עליה
זה כל כך נורא שאפשר רק לבכות או לנסות לכפר עליה.

בהחלמה, הדבר הראשון שאני עושה זה לדבר.
הדיבור משחרר את המעצורים הפנימיים האלה, שעצרו את הרגשות ביחד עם כוח הרצון, כמו מן סכר כזה (אם אני לא מרגיש באופן כללי, אולי לא ארגיש גם את הדחף...),
הדיבור ובעיקר התגובה אל הדיבור גורמת לי להרגיש שמה שעובר עלי בפנים אינו הופך אותו לאחד מן 'הסטרא אחרא', זה לא רק שיש אנשים כמוני, זו ההסכמה שלי לקחת אחריות על מה שאני עושה.
אני מכיר חברים בקבוצות שנוהגים לדבר בבוטות רבה על מאווייהם, למרות שזו אינה דרכי אני חושב שיש בה עוצמה רבה - כן, אני בחור ישיבה ואוהב תורה ומצוות, אבל כן, הדברים שאני חושב עליהם כרגע לא ניתנים לביטוי בלא להשתמש בשפה רחובית כזו...מה לעשות את זה אני יכול אבל כשאני מדבר על זה אני מסמיק כמו ילד בן שתים עשרה שמעולם לא נגע בפורנו?
הדיבור מאפשר לי גם לעשות את החלק השני של תחילת הדרך - להבין.
להבין היכן אני נמצא, להבין שההכחשה הורסת את כל הסיכוי שלי לשנות משהו בחיי.
להבין, לקבל ולבקש עזרה.

נתן במתנה

תודה רבה ידידי נתבמ
התחברתי

חשיפה זה מהדברים הכי קשים,
והכי עוזרים להחלמה,
התחברתי
תודה

תודה נתן במתנה
אחד הדברים הטובים שקרו לי בתכנית זה שהתחלתי להגיד מילים "לא מכובדות". למשל "אני מרגיש חרא".
כי כל החיים יש לי פיצול בין הדיבור הפנימי שלי, שבו אני משתמש בלי הרף במילים כאלה (וגם במילים בוטות הרבה יותר, כי כל השביעין חביבין...), ובין הדיבור החיצוני, שבו אני לא מרשה לעצמי בכלל לבטא בפה מילים כאלה. כי אסור, ולא מכובד, ולא מתאים לבן תורה, והדיבור פועל, וברית כרותה ללשון וכו' וכו'. אז אני עוסק בלי הרף בתרגום השפה הפנימית לשפה החיצונית, ומשקיע אנרגיה בלעמוד על המשמר שלא תיפלט לי מהפה בטעות איזו מילה שתשקף את מה שקורה לי בראש. אפילו כשהייתי לומד בחברותא ובגמרא הופיעה המילה "זונה" אני הייתי אומר בפה "פרוצה"...
אבל המחיר שאני משלם על הפיצול הזה הוא נורא. אשמה, בושה, אי קבלה עצמית. ההרגשה שהמחשבות שלי לא באמת ראויות לבוא בקהל, וממילא הבריחה למקום שבו מקבלים אותי כמו שאני, עם כל הזבובים שמזמזמים בראש סביב הזוהמה והזבל שמאיימים לזלוג וגורמים לי לזלזל ולבוז לעצמי.
לכן אחד הדברים שאני עושה הוא לאפשר לעצמי להגיד הכול, בדיוק בשפה שזה הראש שלי. לא לכל אחד, לא בכל מצב - בכל זאת רחמנות על אנשים... אבל כן להשתדל לא להשאיר דברים שמותר לי להגיד רק בתוך הראש.
אני לא יודע אם כך זה יהיה תמיד, ויכול להיות שלקחתי את זה לקיצוניות שנייה, אבל אני מרגיש שזה מה שנכון לי כרגע.

תודה. התכתבנו היום..
להגיד מה אני מרגיש.. להסכים להודות לעצמי שאני מרגיש את זה..

תודה על הכשרון להסביר לי בצורה הטובה ביותר את מה שאני מרגיש. הפער הבלתי נסבל בין ההוא שאני מדמיין את עצמי ובין מי שאני חושב שאני בפועל משאיר אותי תמיד תלוי באויר. שהרי אני לא ההוא ולא זה... החשיפה והנחת הדברים על השולחן נותנים לי להבין שאני בעצם לא אותו פושע שנדמה לי שאני וגם לא אותו גאון שנדמה שאני אמור להיות. כמה כח ועצמה יש בתובנה הכל כך יפה שאני בעצם איש ממוצע באמצע שאמור לקבל את עצמי איך שאני ולנסות להתקדם על פי היכולות האמיתיות שלי. אין סיכוי של ממש שאצליח להבין את זה  ללא חשיפת העצמי שלי.

בהמשך למה שכתב דוק' - גם לי זה עלה בקריאה,
אני מצד אחד רוצה להגיד דברים "סוטים ובוטים"... שמה אני...(?)
מצד שני אני כן משתדל לעבוד תוכנית ובמבטים ,למשל, אני משתדל לשחרר.
אז איך אני מקבל את עצמי בכל הקטע הזה ?
אין לי שמץ של מושג.

תודרבה מתנה. וגם כשמדברים, כשנחשפים, יש הבדל בין להודות ללדווח... כשקראתי את מה שכתבת חשבתי שאולי זו הסיבה שקוראים לדיבור הזה שיתוף... כי כשאני חולק את מה שיש לי בפנים אני רוכש שותף, יש איתי מישהו שם. אני כבר לא לבד...

בהחלמה.

תודה