אשתי השיגה ספונסרית וככל הנראה היא תתחיל לצעוד.

ידוע לי שזה לא העסק שלי וזה לא אמור להיות עניני. לא שאלתי אותה. היא בחרה לנדב לי את האינפורמציה מעצמה. ובאיזה שהוא מקום נכנסתי ללחץ.

זה לי שנים רבות שפיתחתי תלות חולנית בה. כשהיא נשארת ערה מאוחר בלילה הייתי הולך כל כמה דקות לבדוק האם היא כבר מוכנה לישון. כשהיא יוצאת מהבית לזמן העולה על הזמן שדמיינתי לעצמי אני מתחיל להלחץ. ועכשיו עם הצעדים. אני התחלתי בעבר לצעוד והפסקתי באמצע. מדי פעם היא עדכנה אותי שהיא עדיין לא התחילה לצעוד (למה היא ספרה לי? לא יודע! זאת היתה בחירתה ואני הייתי שם לשמוע) ואני הייתי רגוע. עכשיו היא עדכנה אותי שהיא רוצה להתחיל ואני אנא אני בא! ידוע לי על מקרים בהם האשה התקדמה בהחלמה והגיעה יותר רחוק מבעלה ובסופו של דבר היא פרקה את החבילה....

שני ברירות עומדות בפני: האחת היא למנוע ממנה את הצעדה (שליטה) והשניה היא להמשיך בצעידה (תלות). "לרחרח" מעת לעת אפה היא אוחזת ולוודא שאני צעד א' קדימה.

שני האפשרויות הנ"ל אינם נכונות ואינם בריאות. עלי לצעוד בגללי. לא בגללה. ובקצב שלי לא בקצב שלה. וללא לבדוק מה איתה! ואם אני לא מוכן לצעוד אז אולי עדיף שלא אצעד כלל מאשר שאצעד בגללה. (ואולי זה כן עדיף לצעוד בכל מקרה, ולו יהא זה "למענה"? קשה לי להניח)

אמנם אין לי כאן כל כך הרבה ותק, אבל ה' עזר ואשתי חלק גדול מהזמן במקביל לתקופת ההחלמה שלי מתקדמת עם חברות וצעדים, ואני זוכה לראות דברים נפלאים בזכות זה.
כך שנוסף על האמירה הנכונה שעלי לצעוד כאן בגללי, ובקצב שלי, זה גם מאוד שווה ורווחי בעז"ה, ואין מקום לדאגה וכיו"ב.

הופה... ידיד יקר
אולי ישנה אופציה שלישית
למצוא לעצמך ספונסר, ולהתחיל לצעוד.
לתלות יש כמה צדדים, ואף אחד מבניהם לא מקדם החלמה.
בהערכה מרובה
אוהב
מוישלה

תודה חברים.

למעשה תחרות לא תהיה כאן. הן זה ידוע ומפורסם שאדם לא יכול להתחרות עם עצמו....

אין כאן שני לתחרות. היא לא חולמת אפילו על כך. זה הכל בראש החולה שלי. היא עושה מה שהיא צריכה בגלל שהיא רוצה... היא ראתה את מתנת-ההחלמה אצל האחרות, את הרוגע, השלווה, מנוחת-הנפש. וקנאת-סופרים תרבה חכמה. היא הבינה מה היא תשיג וחבל לה לפספס זאת. לא בדיוק מעוניינת לבדוק אפה אני אוחז. מה קורה "במדרכה שלי". כ"ש שלא לעבוד בקצב שלי. אפילו לא יודעת ששלחתי את הפוסט הזה... (עד שאני ידפיס ויתן לה לקרא...)