כל מי שנמצא בתכנית 12 הצעדים לגמילה מהתמכרות, יודע שכדי להחלים יש צורך להתחיל לחיות בדרך חיים רוחנית, ובלי שינוי ממשי בכל הגישה שלנו לחיים - אין החלמה. הרעיון הוא פשוט ובבסיסו עומדת ההבנה שההתמכרות היא בריחה מהתמודדות (בשילוב עם חוסר שפיות שגורם לנו לחזור לשם למרות הידיעה שההתמכרות לא באמת תעזור לנו), ולכן הפיתרון הוא אימוץ גישה אחרת לחיים, ומסירת הבעיות לידי אלוקים.

דרך החיים החדשה הזאת כולל 12 צעדים שבאופן כללי הם ההבנה שאיננו מושלמים ויש לנו פגמי אופי כאלו ואחרים והתמודדות איתם על ידי הודאה בהם ופניה לאלוקים בבקשה שיסיר אותם מאיתנו, לצד יישור ההדורים עם אלו שפגענו בהם וכמובן תפילה והרהורים על בסיס יומי.

כאשר החבר החדש מגיע לקבוצה, מטבע הדברים הוא מתעסק בעיקר בצעדים הראשוניים ממש (ובעיקר בצעד הראשון שעוסק בחוסר האונים שלנו מול התאווה), ולוקח הרבה זמן עד שמגיעים באמת לצעדים המתקדמים. חברים יכולים להיות בקבוצות חודשים ושנים ולהתקדם באיטיות בעבודה על צעד כזה או אחר. הרבה פעמים ניתן לשמוע חבר מצהיר שהוא נקי שנה ועוסק בצעד ארבע וכיו"ב.

הבעיה היחידה עם זה היא שהמצב הזה עומד בסתירה מוחלטת לכל התכנית עצמה. אם אני לא עובד לפי הצעדים ולא חיי את דרך החיים הרוחנית, מה יגרום לי לא ליפול?

מסתבר שאנחנו צריכים להתחיל לעבוד את כל שתיים עשרה הצעדים מיד, למרות שבאופן ספציפי אנחנו משקיעים כל פעם בצעד אחד. כאשר הגענו לתכנית והודינו שאנו חסרי אונים מול התאווה (צעד ראשון) וגם הבנו שכח גדול מאיתנו יכול להחזיר אותנו לשפיות דעתנו (צעד שני), זה הביא אותנו להחלטה של הצעד השלישי למסור את חיינ ורצוננו להשגחת אלוקים כפי שאנו מבינים אותו, אבל זה לא נגמר כאן.

חבר שיאמר שהוא "נמצא כעת בצד השלישי" ולכן לא מתייחס לצעדים הבאים - לא יוכל להישאר נקי. ניקח כדוגמא את הצעד האחד עשרה שמציע לנו תפילה והרהורים. הרי ברור שאף אחד לא יכול לומר "אני לא אוחז בצעד הזה אז אני לא מתפלל. כשאגיע לשם - אתחיל".

או הצעד התשיעי שמציע לנו לכפר בפני מי שפגענו בו. נכון שכאשר מגיעים לצעד הזה אז יש כאן עבודה רצינית להתחיל לעבוד ביסודיות על כל אלו שפגענו בהם ולכפר בפניהם, אבל הרבה לפני כן אנחנו חייבים להתחיל לעבוד לפי העקרונות של הצעד הזה, וזה אומר קודם כל להפסיק לפגוע באנשים אחרים, וכמובן במקרים שזה אפשרי - לכפר מיד בפני מי שפגענו בו. לעומת זאת מי שיגיד שהוא "עדיין לא אוחז בצעד תשע" ולכן הוא יכול להמשיך לפגוע באנשים אחרים - זה מי שלא יישאר נקי, כי המעשים שלו יכריעו אותו ויגרמו לו ללכת שוב אל התאווה.

אז כן, אנחנו עובדים על הצעדים לאט וביסודיות, כל צעד לגופו, בהדרכה צמודה של הספונסר (מאמין אישי), אבל מיד כאשר אנו מצטרפים לתכנית וקוראים על הצעדים, אנחנו צריכים להתחיל לחיות לפי העקרונות שלהם. החיים על בסיס רוחני כפי שמתוארים בצעדים - זה מה שמשאיר אותנו נקיים.

מקסים. תודה סוד. כמו תמיד כיף לקרוא. אתרום מעט מנסיוני - בשביל נקיון ומופכחות דרך החיים אמורה להשתנות. בלי זה אין נקיון. נקודה. הכרתי כאלו שעשו שרירים ארוכים ולאחר מכן התרסקו. באותה המידה חשוב לזכור  שזה תהליך והוא לא יקרה ביום. גם לא ביומיים. וכדי למנוע בילבול צריך ספונסר שמכוון את הספונסי שלו להתמקדות פשוטה בדבר הנכון הבא.

לדוגמא, כשכתבתי צעד 4 התמלאתי ברגשות אשמה, החלטתי על דעת עצמי לעשות צעד תשע - בקשות סליחה.. אתה לא יודע כמה פגעתי תוך כדי עשיית 'הכפרות'.. חלק לא מבוטל מהצעד התשיעי שלי היה על הצעד 'התשיעי' שלי. דוגמא נוספת - בצעד שש הבנתי כמה הפגם של חוסר כנות הוא חלק מחיי, החלטתי שאני אומר את האמת... יש לך מושג בכמה אנשים פגעתי כשאמרתי להם את האמת בפרצוף?

לוקח זמן להשתנות, לא הגעתי בהתמכרות לאן שהגעתי ביום אחד, ולא אצא מהמקום הזה כך כל כך מהר, השינוי המיידי הוא בגישה,  וזה מאוד פשוט, להתחיל לעשות הפוך  - מה שאתה רוצה זה לא מה שאתה רוצה... מלקיחה לנתינה, מהעצמי אל האחר, מהיאוש אל התקווה, מהבדידות אל הביחד, זו הדרך. והדרך היא להישאר על המסלול. לכן קוראים לזה צעדים.

הספונסר שלי אומר שהדבר הכי חשוב הוא להמשיך ללכת. לפעמים הוקפנו נופים מדהימים.. ופעמים אחרות... אבל המשכנו הלאה.

שנצעד. בהחלמה.
אוהב.

תודה סוד.
זהו בעצם חציו השני של הצעד ה12 לכאורה, "ולנהוג על פי עקרונות אלה בכל תחומי חיינו".
החידוש הוא שאת העקרונות הללו אנחנו חייבים לעשות כבר מהצעד הראשון, ולא לחכות לצעד ה12.
תודה.

תודה רבה סוד ואסירות. השאלה היא, האם בהנחה שאנו כן מתייעצים עם הספונסר ולא עושים אף צעד בלעדיו, האם אז כן יש לחתור להתייחס לצעד תשע כמשהו שעומד לקרות בחודשים הקרובים, או כאל איזשהו צעד ערטילאי ש"מתישהו", בערך עוד שנה, נעשה אותו.
ובאופן אחר: האם באמת עלינו להבין שצעד 9 הוא אבן יסוד בהחלמה שלנו, שמוטב שיקרה בקרוב, שבלעדיו אין החלמה.
השאלה מתבססת הן על הההגדרות של האפקטיביות של צעד 9 בספר שנים עשר ושתים עשרה, והן על הסיפורים האישיים בספר בגדול, הן של ביל, והן של ד"ר בוב, שמהם עולה, שעוד לפני שהם גיבשו את התכנית כ12 צעדים, צעד תשע היה אחד הדברים הראשונים שהם עשו.
השאלה מתחדדת בעיקר במקרים של אנשים שנפגעו בגיל צעיר קשה רגשית מהוריהם, לעיתים מאירועים ספציפיים מאד (כשלפעמים הפגיעה נבעה בחלקה הגדול מאד מפגמי האופי והזכוכית המגדלת של נפש המכור)  או פגיעות מסוגים אחרים, כולל מיניות, מבני משפחה כאלה ואחרים, שבמקרים אלו די ברור שהניתוק והבידוד מבני אדם התחיל שמה, והשאלה היא האם פעולה דרסטית ונועזת של חשיפה מול אנשים אלו, חשיפת הרגשות השליליים ויחד עם זה בקשת סליחה על החלק שלי בעניין, לא אמורה לקדם את השינוי בגישה, ואת ההתעוררות הרוחנית.
אין לי כמובן ניסיון בזה, השאלה שלי מתבססת רק על היגיון פשוט ועל הסיפורים והתכנים בספר הגדול, וכמובן כמובן בהנחה שלא עושים אף פעולה בלי להתייעץ עם הספונסר קודם.

אשמח להבין זאת טוב יותר.
אני כעת ממתין שהספונסר שלי ישעה צעד 6 כדי שגם אני אוכל לעשות אותו. אני למדתי ממנו באופן מאוד כללי כיצד מבקשים שליחה וכמובן שאני משתדל להתמיד בתפילה והרהורים ועם ספונסיים רבים. אך מה מעבר לכך? האם יש עבודה יסודית נוספת שנוגעת לצעדים האחרים? כיצד עלי לעשותם ללא ההנחיה המסודרת (שטובה לי מאוד) על כל צעד ושעל?
תודה

הטוטליות

בספר הגדול אכן מתואר כל התהליך של הצעדים כמשהו שנעשה בתוך ימים ספורים. מהסיבה הזאת בדיוק ניסינו את הסדנא של הצעדים שהיתה אמורה לשחזר בדיוק את מה שעשו החברים הראשונים של AA, אבל כל מי שהשתתף ראה שזה לא עבד באותו אופן וגם לא קרוב לכך. ההבדל נעוץ בנתונים השונים מאוד.

כאשר החלו הצעדים, דובר על אנשים שבורים שהיו עם רגל אחד בבית משוגעים והשניה בקבר. אנשים אלו הגיעו לאקרון (בדרך כלל) שם הם היו מחוייבים להתאשפז בבית חולים לתקופה של כשבוע ימים, וברור שהדרך בה הם עשו את הצעדים היתה מוחלטת. במשך כל היום היו מגיעים אליהם חברים מחלימים, ובמהלך הימים האלו הם היו עוברים את כל הצעדים שאפשר לבצע באופן מיידי, ומיד עם יציאתם היו מתחילים בכפרה בפני אנשים בהם פגעו.

לעומת זאת אצלנו, כאשר היה שבוע על מנת להשלים צעד כזה או אחר, כמעט אף אחד לא הקדיש יותר מזמן קצר מאוד מהשבוע הזה על מנת לעשות את עבודת הצעדים, ובמקום זה הדבר נדחה לרגע האחרון לפני הקבוצה הבאה.

(יש גם את ההתמסרות הנפשית שהיתה להם בצעד הראשון, שאין ספק שהיתה ברמה גבוהה הרבה יותר מאשר אצלנו, כיון שהם היו במצב חסר תקווה באופן שהיה ברור שהדרך מובילה לאבדון - גם פיזי).

לכן, לא נראה לי שאפשר ללמוד מהסיפורים בספר הגדול על מימד הזמן בו עלינו לבצע את הצעדים.

ובכל זאת, לשאלת 'מנחם' האם יש מקום בכל זאת לרוץ על דמות מסויימת עד צעד תשע? אין לי בכך נסיון מעשי, אבל בזמנו עלתה אפשרות שארוץ עם הצעדים באופן ספציפי עד תשע כדי ליישר את ההדורים עם אבא שלי, והספונסר שלי הסכים לרעיון (שלא יצא אל הפועל מסיבות שונות).

ול'נועם ה'', הפוסט שלי עסק בעקרונות, לא בפרטים השונים. כוונתי היא שכאשר אנחנו מבינים מהם העקרונות של הצעדים, אנחנו מיד מתחילים לחיות כך. יש זמן שמוגדר מראש לביצוע צעד ספציפי ואז גם ישנה עבודה ספציפית, אבל בלי כל קשר לכך, אנחנו מאמצים את שאר עקרונות הצעדים אפילו בלי לשים לב. הרי התחלנו לעשות צעד ארבע עוד לפני שבפועל אחזנו שם, כאשר התחלנו לחפש את הפגמים שלנו, וגם צעד חמש עושה כל מי שנמצא בקבוצות ועובד עם ספונסר, בעצם השיחות והחשיפה של פגמי האופי (למרות שכמובן יש זמן שמוקדש לשיחת עומק של צעד חמש).

תודה!