תמיד כשאני חושב על צעד ראשון אני נכנס לחוסר אונים, וזאת למה? כי אני חסר אונים בהתלבטות האין סופית, האם אני באמת חסר אונים? אכן אני באמת מבריז מפעם לפעם באוננות ופנטזיות וזה כואב, כואב בגלל ההתבאסות,הריקנות,התחושת צמא לעוד מהסם המעורר הזה דווקא שעכשיו לגמת ממנו בכייף,בעוד שאתה התכוונת ללגום ולהמשיך הלאה בלי להיתקע עם זה עד התבאסות מוחלטת. אך מצד שני זה לא יום יומי, או כי אתה עסוק, או כי לא בא לך, או כי אתה מצליח להתחמק, ובהיות וזה תמיד מקרקר שם במוח, ותמיד יקרקר,כי זה חולני ורב שנים, אתה תמיד חי בסוג של איפוק, עם כל הטלפונים והקבוצות והצעדים למיניהם, ואז אתה מתלבט, האם שווה אכן לשים ווטו על העניין, או להתבאס מפעם לפעם ולסבול את תחושות הדחק הזמניות של ההתבאסות ואפילו החולשה הפיזית שהיא מייצרת באותו היום, וזו דילמה שאני לגביה מרגיש חסר אונים, וגם בזה אני משתמש בצעד ראשון ואומר: אני מודה כי איבדתי את השליטה על ההחלטות שלי בהקשר לתאווה. צעד שני: אני מאמין כי רק הקב"ה יכול להחזיר אותי לשפיות. צעד 3: אני מוסר את חיי ורצונותי והתלבטויותיי להקב"ה שיעשה ויוביל בהם כרצונו.
