שלום חברים. נתקלתי בטקסט הבא מתוך עלון של SA על מסירת הצעד הראשון. אצטט אותו תחילה ואחר כך אשאל את שאלתי
משוב הקבוצה
מטרתו של המשוב מצד החברים המאזינים לצעד הראשון היא לעזור למוסר הצעד לזהות את תבניות החשיבה והשימוש שייתכן והוא החמיץ, לשאול אותו ביחס לנקודות מסוימות, לתהות על מידת רצונו בנקיות או בכנות, "לנגן מחדש" את הגישה שלו כלפי מחלתו והמוכנות שלו לעשות את הצעדים, ולסייע לו להימנע ממהמורות כמו הצטדקות, רחמים עצמיים, האשמת אחרים ופנייה למחוזות של ניתוח יתר פסיכולוגי. מטרת המשוב מן הקבוצה היא להכריע בשאלה היסודית האם האדם הוא מכור לתאווה והאם הוא או היא חפץ בנקיות.
על החברים להקשיב כיצד השאלות הרלבנטיות, שהם או המנחה עשויים להעלות, נענות במהלך תקופת ההערכה שלאחר מסירת הצעד. הקריטריון הראשי שעל-פיו צריך להישפט הצעד הראשון על-ידי הקבוצה הוא: האם מורגש שהאדם מניח דרך זו של חשיבה ושימוש מאחוריו?
1. מה אומר לך הצעד הראשון על עצמך?
2. האם אתה חושב שאתה מכור? לְמה? מנין לך?
3. האם אתה חסר אונים ביחס למחשבות ולשימוש שלך?
4. האם הראית לנו כיצד מחשבותיך ומעשיך מושפעים מכך? האם איבדת את השליטה על חייך? באיזה מובן?
5. האם אתה רוצה להפסיק? מה?
6. מה צריך לקרות כדי שתחלים, לפי כל מה שסיפרת לנו?
7. האם תפנה כעת לאלהים?
כשמשוב שכזה מתבצע מתוך אהבה והזדהות, הוא יכול לסייע מאוד לאדם לגלות נקודות עיוורון וגישות ונטיות חולות. זה דומה להנפת תמרורי אזהרה בשלב מוקדם בדרך ועשוי להאיץ את ההחלמה. אם המשוב נעשה ממניעים אחרים, הוא יכול להיות הרסני. זהו טעם נוסף לכך שכדאי לאדם להיות זמן מה בקבוצה כמשתתף פסיבי וליצור קשרים קרובים עם לפחות חברים אחדים נוספים, קודם שימסור צעד ראשון.
כתיבת הצעד הראשון יש בה תועלת רבה לאדם, אבל מסירתו בפני הקבוצה יכולה להועיל גם לכלל החברים. אנו תמיד מתבוננים על עצמנו בבהירות רבה יותר כשהפרספקטיבה מתרחבת מתוך שמיעת סיפורו של אדם אחר, אפילו אם אופי השימוש של אותו אדם שונה משלנו. בנוסף לכך, עצם הנוכחות בקבוצה וההאזנה לסיפור היא מתנה עבורנו השומעים. בכל פעם שנספר את סיפורנו בקבוצה לאחר מכן, נחבר יחדיו את פיסות הפאזל טוב יותר. הבחינה העצמית הספונטנית והרצונית הזו, שהיא אחד מסימני ההיכר של תכנית 12 הצעדים, נעשית לתהליך מתמשך.
מי ששרד עד כאן שם לב בוודאי שהתיאור של המשוב שונה ממה שנהוג בקבוצתנו. אצלנו החברים מגיבים בעיקר בהבעת הזדהות עם הכאב, אמירת תודה למוסר הצעד שהזכיר להם מאין הגיעו, ובאופן כללי מתן הרגשה של קבלה והכלה. הטקסט הזה מציע סוג של משוב ביקורתי - מתוך הזדהות והבנה, כמובן. הוא גם מתאר "תקופת הערכה" לאחר מסירת הצעד הראשון ומכיל את ההנחה המובלעת שייתכן ומוסר הצעד בכלל לא מכור.
מה דעתכם? האם יש לנו מה לקחת מהתיאור הזה? האם מהיכרותכם עם קבוצות אחרות זה יותר דומה למה שכתוב פה, או למה שנהוג בשמור עיניך?
תודה
