כל מי שיש לו ילד שמתקרב לגיל שנה (פחות או יותר) מכיר את המושג נעלי צעד ראשון, את הצעד הראשון עושים אמנם יחפים, אבל מהר מאוד ההורים הנרגשים רצים לחנות נעלים כדי להביא את הנעל הכי נוחה שבתוכה יעשה הילד את הצעדים הראשונים שלו.
אספר לכם קצת על הבן שלי שעושה צעדים ראשונים בימים אלו ממש.
הוא כבר התחיל לצעוד לפני הרבה זמן. בהתחלה נעמד בחשש. אח"כ התחיל לתפוס כל דבר שאפשר כדי ללכת בביטחון. אח"כ התחיל לנסות ללכת בלי עזרה. נפל פעם, נפל פעמיים והגיע למסקנה. אני לא רוצה לצעוד. אולי אפילו שיכנע את עצמו שהוא לא יכול. עדיף לזחול. אמנם אתה כל הזמן על הקרקע(ית) אבל אי אפשר ליפול יותר לא? אבל הוא הרים את הראש, והעולם שראה היה מופלא. אבא צועד בלי ליפול (טוב לא הכל רואים מהרצפה (: ) אמא צועדת, האחים צועדים, הדודים, סבא, סבתא כולם. אז הוא ניסה שוב. ושוב נפל, הפעם הוא כבר ראה שזה אפשרי, כי הפעם הוא הצליח יותר ויותר צעדים.
אתמול ראיתי אותו צועד ברחוב. חמישה צעדים ונפילה עוד שנים ונפילה. כולו היה מלא בוץ, הוא אפילו התחיל לשחק בגלגלים של הרכב שלידו הוא נפל. הוא היה שחור, הוא היה מלוכלך אבל אני לא ראיתי אותו ככה. ראיתי את העתיד. ראיתי את עצמי (בעז"ה) מוליך אותו מקולח ומסורק, לבוש חליפה אל מתחת לחופה. והוא צועד את אותם הצעדים שלמד היום.
גם אני צריך ללמוד לצעוד, וגם לי בעזרת ה' הצעדים יהיו טבעיים כ"כ שלא אשים לב שאני צועד. וגם אני היום עדיין בבוץ. אבל אני מאמין שבעזרת ובכוח אלוקים, אגיע למקום הטבעי והנכון לי. המקום שצועד קדימה.
ואפשר לשים גם נעלים, נעלים שמקלות על הצעדים. הנעלים שלנו אלו החברים. כי כשיש קוצים בדרך, שיחה עם חבר או שיתוף בקבוצה, מוציאים את הקוץ. מאפשרים לנו להתקדם עוד צעד. להפנים אותו ולהזרים אותו בדם. ובסופו של דבר נצעד כולנו בטבעיות ובחופשיות.
