ברוכים הבאים, אורח

אני מפחד מאלוקים
(0 צופה) 
  • עמוד:
  • 1

נושא: אני מפחד מאלוקים 1602 צפיות

אני מפחד מאלוקים לפני 11 שנים #32493

  • מנחם
  • מנותק
  • דירוג כסף
  • הודעות: 145
שלום חברים

אני כותב את הדברים הבאים כדי לסדר לעצמי את המחשבות בראשי המבולגן, ומחפש גם את תחושת השיתוף והיציאה מהבדידות אז אני מפרסם אותם כאן כי אני מרגיש פה בסוג של קבוצה חיה.

שלוש הקדמות: 1. הנושא הנידון נלעס מן הסתם באינספור פוסטים מזוויות שונות ומשונות אבל כמובן שאיני מכריח אף אחד לקרוא ומי שמרגיש שהנושא כבר מוצה אצלו יכול פשוט להתעלם ממנו.

2. אני מקווה שכבר למדתי לא לקחת את עצמי יותר מידי ברצינות אבל בכל זאת לא אוכל להימנע מלציין שהדברים שאני כותב בשורות הבאות סותרים את הגישה שהייתה לי עד עכשיו בפורום ובחוויה של התכנית בכלל.

3. הדברים נכתבים מתוך שלווה יחסית ולא מתוך סערת רגשות או משהו כזה.

ובכן שיתפתי את אשתי לאחר כ – 90 ימי נקיות וכמובן שחשתי כאב מאד גדול בעקבות זאת. באיזשהו רגע הרגשתי שהמצוקה הרגשית גדולה ממני וחיפשתי לאן לברוח מהרגשות החזקים. בכנות, התאווה לא באה בחשבון ולא בגלל שאני כזה צדיק או מחלים גדול אלא כי פשוט לא הרגשתי שהיא תועיל לי ולו במקצת. ניסיתי לגשש וליצור מגע עם רגשות שליליים כאלה ואחרים שבעבר נעזרתי בהם להתמודדות עם מצוקה רגשית, כמו אדישות למצב, התחברות לתחושת הקרבן, או לגישה רגשית של רוע ושל שחיתות שמפיגה את רגש האשם, אבל ברוך ה' התכנית כבר שינתה בי משהו והניסיונות האלה לא צלחו. ניסיתי כמובן לפחות חלק מהכלים שהתכנית מציעה, אבל גם זה לא הצליח.

ואז פתאום היתה לי הארה כזו שאני לא יודע להסביר אותה ומסרתי את רצוני וחיי לאלוקים. אבל זו לא היתה חווית האלוקים שאני מורגל אליה, אלא חווית אלוקים שאני כרגע מבין ומגדיר אותה כפנטזיה. היתה זו חוויה של אלוקים כישות רוחנית שיצרה את העולם ושולטת בו, אלוקים ששולט בחיי באופן מוחלט, שמתכנן את חיי לפרטי פרטים, ואני בסך הכל בובה שמבטאת את רצונו. אבל עיקר התחושה היתה שאני לא צריך להתפלל אליו ולבקש ממנו בקשות, שאין לי ממנו ציפיות, שאני לא מפחד ממנו ממש כמו שלבובה אין פחד או ציפיות ממה שמזיז אותה, והדבר היחיד שמוטל עלי לחוש את החיבור אליו, ו... לבצע את 12 הצעדים בהנחיית הספונסר, בלי יחסים של תן וקח.

באותו רגע הפנטזיה הזו נתנה לי שלווה, היא הסירה מעלי עול של תחושות אשמה ואחריות ופחד ודאגה וגרמה לי לחוש סוג של בטחון בעתיד.

אני סוחב איתי את התחושה הזו כל הזמן, עד עכשיו, וחש איתה בטחון אבל אני חושב שזו פנטזיה כי מדובר בבריחה טוטאלית מאחריות, כי חלק מהתחושה הזו זה שאין לי כוח להתפלל, ולבקש, ולצפות, לשום דבר מאף אחד. פשוט לחיות את החיים ולבצע את הצעדים כמו בובה בהכוונת הספונסר.

אבל החיים הם לא פיקניק, ויש לי 3 תפילות ביום. כל הסיפור של התפילות, לפחות ברמה השטחית והבסיסית שאצלי זה לתת לאלוקים את הזמן שלי והלב שלי ולבקש מאלוקים ולצפות ממנו לתמורה, אבל אני מרגיש שאין לי אנרגיה לצפות למשהו ממישהו בתמורה למשהו. אולי חוויתי אכזבות רבות מידי, מדומות או אמיתיות, אולי אני סתם נטול אנרגיות רגשיות מסיבה כזו או אחרת, אבל זהו מצב נתון.

חוץ מזה, כל קיום המצוות אצלי ספוג ברגשי אשמה ופחד. עוד לא התפללתי ערבית אבל ברור לי שאני הולך לעשות זאת עוד מעט, אבל לא בגלל שזה כל כך חסר לי אלא בגלל שאני מפחד מה יקרה לי אם לא אעשה זאת, מי יודע באיזה אופן אלוקים יתנקם בי בעולם הזה (עובדתית, העולם הבא לא מטריד אותי כרגע). בא לי לאכול עכשיו שוקולד חלבי אבל אני ממתין כי אני בשרי ואני מפחד איזה עונש אקבל אם אוכל בשר בחלב.

וחווית האלוקים הזו, שבמרכזה יחסי תן וקח, שמעסיקה אותי לא מעט במהלך כל יום, היא אולי נותנת איזושהי אחיזה, לפעמים אפילו בטחון מסוג מסוים, אבל שלווה ממש לא. אני לא חושב ששלווה יכולה להתבסס על פחד. פחד לא יכול להשיג שלווה. בטח לא השלווה עליה מדובר בספר הגדול.

המחויבות הזו שלי לקיום המצוות התחילה עם חווית אלוקים אומללה, כלפיה יש לי טינות ושנאות וטענות מכאן ועד להודעה חדשה, וכרגע לצערי עדיין זו חווית האלוקים שמנחה אותי בקיום המצוות.

אז מה ביכולתי לעשות? אולי להתחיל לחפף בקיום מצוות? זה לא בא בחשבון מ2 סיבות, דבר ראשון אני באמת מאמין בקיום המצוות, וגם אם תאמר מוטב לחלל שבת אחת וכו', לא יהיה לזה סוף ובסוף אני יגיע גם למצב שארשה לעצמי לאכול ביום כיפור העיקר שלא להיכנע לרגשי אשמה ופחד, ולשם זה ממש ממש מפחיד להגיע...

כלומר המצב הנתון הוא שככל הנראה אבצע את עבודת הצעדים, כשכל העת מלווה אותי חווית אלוקים אומללה, מפחידה ומאיימת, שהיא זו שמחליטה באמת מה אעשה ומה לא (חוץ מבתחום של התאווה), ובמקביל בחוויה רגשית פנטזיונרית שתלושה מהמציאות (שאותה אני מנהל לפי חווית האלוקים האומללה) אני אמסור את חיי לחווית אלוקים רגועה ושלווה. אני מקווה שאיכשהו אפשר לבצע את הצעדים בצורה הזאת, אחרת אני בבעייה.

נ.ב. בכלל גם אם נניח שהייתי כל כולי גם במציאות מחובר לחווית אלוקים רגועה ושלווה, אני לא מצליח להבין איך זה מסתדר עם מה שהחברים אומרים להתפלל, להתפלל שהאשה תבין, להתפלל להצליח בתכנית, הרי אם אני סומך לגמרי בבטחון גמור על אלוקים ומחליט לתת לו לנהל את ההצגה, אז למה אני מתפלל? על מה אני מתפלל? מילא להתפלל שינחה אותי בדרך, זה עוד איכשהו מסתדר, אבל להתפלל שהאשה תבין? הרי אני מאמין שהוא מנהל את ההצגה והוא עושה זאת הכי טוב. מה, אני מנסה לשנות את דעתו?

אני שואל מתוך מטרה כנה להבין את הצעדים על מנת שאוכל ליישם אותם כמו שצריך, כי מה שלא יהיה זה מה שאני הולך לעשות בחיי, אז חשוב לי לעשות את זה טוב. 
נערך לאחרונה: לפני 11 שנים על ידי .

בעניין: אני מפחד מאלוקים לפני 11 שנים #32527

  • הושיעה נא
  • רצף ניקיון נוכחי: 1617 ימים
  • מנותק
  • דירוג פלטיניום
  • יש תקווה!
  • הודעות: 2406
שלום מנחם היקר,
אצרף לך את תחושתי בנושא. מבוכה דומה בנושא התפילה.

זהו העתק ממה שכתבתי פעם בעבר.


בנושא התפילה,

התפילות הפרטיות שלי אל אבא, אלו תפילות של חוסר אונים. וזה אני יכול הרבה פעמים ביום. אלו תפילות לא מחייבות, לא מצריכות כלום מצידי, הם מעל הטבע ומעל לכללים, בתפילות הפרטיות שלי אני מביע רגשות שאף מלאך לעולם לא יוכל לגעת בהן. אף תחתית של אף שאול, לא תעיב על האהבה האינסופית הבלתי תלויה בדבר שיש לי אל ה' ואל ה' אלי.

בתפילה של אנשי כנסת הגדולה אני מרגיש שזה עובד אחרת.
שם יש כללים, חוקים, סדר, הלכות. קודם כל זה לא ברובד המופשט של התפילה הפרטית. כאן אם עברתי על הזמן, או בלי כוונה, או בסדר הפוך, או במקום הטינופת, לא יצא!
אני מרגיש שזה לא מבטא את הקשר האין סופי שלי עם ה', אלא כובל אותו. אם אתפלל על הושיעה נא מהפורום... התפילה לא תתקבל כי לא אמרתי את שמו המלא ושם אימו... זה מה שעוצר אותי בתפילה ההילכתית. גם עצם מה שאני מחוייב ואין כאן רצון טוב והתנדבות של אהבה, זה בא לי ממקום של כפיה ריגשית.

אני מאוד אוהב את אשתי. בכל רמה וביטוי. אני יכול לכתוב לה (אילו היתה רוצה) 10 מכתבים ביום. אבל אם היא היתה מחייבת אותי לזה, הייתי מתייבש.
התייבשתי מחיוב התפילה. וגם אומרים לך ללכת למניין, ודוקא שם זה יכול לעלות גבוה יותר מבלי שהמשטינים יעכבו. בתפילה הפרטית לא גרסתי ממילימטר את המשטינים. הם היו אוייב משותף שלי ושל אבא.
אני יותר מתחבר אל ה' כאל אבא ואני הבן, מאשר כאל מלך ואני העבד. מה לעשות, זה יותר קל, יותר מרגש, ובינינו יותר נכון.

השלב הבא,
התפילה עשויה כך בכוונה. אי אפשר לחיות במציאות תלושה שבה הכל צף, הכל זורם, הכל באויר, אין בחירה, (זה אולי נכון אבל אי אפשר לחיות מעשית כך, רק לחשוב כך) חיים חסרי חוליות ועמוד שדרה, חסרי סדר, נועדו לכישלון. הרי בפועל אנו מונחים בעולם המעשה, הוא עולם ההסתר פנים, הוא עולם התיקון. ובעולם הזה, צריך פעולות, צריך להזיז עניינים. צריך לקחת אחריות על החיים. צריך אומץ לשנות את הדברים אשר ביכולתי לשנותם. אני חושב שצריך הרבה אומץ כדי להתפלל. ושהתפילה היא מהדברים שמשנים.

התפילה אינה רק רשימה של קומפלימנטים לאלוקים, ורשימת מכולת של כל מה שאנו צריכים. ממש לא. לפי הקבלה, התפילה עצמה פועלת את השפע. כשאני מתפלל רפואה, בזה עצמו אני נהפך לצינור לרפואה בעולם. כשאני מבקש פרנסה מעומק הלב, אני סולל מסלול לפרנסה מגנזי מרומים, מאוצרו של ה', דרך כל הקטרוגים וההסתרות, דרך כל המעכבים עד אלי, עד לכיס או לחשבון הבנק. אכן התפילה נקראת חיי שעה. כי זה פועל ברובד נמוך יותר של המציאות וברובד הזה כבוד ה' קצת נסתר, עד שאנו מתפללים ובוראים יש מאין דרך של תפילה בתוך אותם הסתרים. אם כן התפילה היא ממש פעולה פיזית - מחשבתית - הכרתית. וחייבים לזהנ אומץ לשנות. בלי אומץ לשנות אי אפשר להתפלל.

אני איבדתי את האומץ לשנות. איבדתי את האומץ להתפלל. אני פוחד מהתפילה פחד מוות, ואני בורח משם כל עוד רוחי בי.

ישנם כמה סיבות לפחד.
1. דבר ראשון אני רועד מפחד שאלוקים לא שמח בתפילות שלי כשהם לא מושלמות. שהוא מכריח אותי להתפלל כדי להיות עבד שלו, אני מרגיש שהתפילה זה לטובתו, ושהוא כופה אותי בהלכה על זה. ואני לא מסוגל לתפוס את הקשר בינינו כקשר של כפיה. וזו טעות! כי התפילה היא ממש ממש עבורי, להנאתי ולטובתי. ואם הייתי מקבל אומץ להתפלל בלי חשש (לפעמים זה קורה, פעם אחרונה שאני זוכר בהושענא רבה) הייתי מבין שזה כלי נפלא. אבל כל זמן שאני מרגיש עבד, אני לא קולט שהתפילה היא בעצם כן שדר של אהבה. אברהם תיקן שחרית. וכיון שהתפילה מבטאת עבדות, זה פוגם לי בזרימה.
2. אין לי אומץ להתפלל. כי עמוק בפנים אני כנראה כן מרגיש חוטא. לא ראוי. אני האפס, וכי אני יכול להנות את בורא העולם בתפילתי. השכל יודע את התשובות. אבל זה לא הגיע עד לקישקעס. אתפלל לאומץ לשנות גם את זה.
3. אני לא סומך על עצמי שאצליח להתפלל את כל התפילה בכוונה. אז הראש של מכור אומר או הכל או כלום. מרוב פחד שהתפילה לא תהיה שלימה, אני פשוט לא מתפלל (רק ממלמל).
4. התפילה זה אור. אור אדיר! ואני מרגיש שאני נשרף מהאור הזה. לא יכול להכיל אותו. היתה לי תפילה נהדרת בהושענא רבה ויום כיפור. אך אני מרגיש שאני ישרף אם יהיו לי כל יום 3 תפילות כאלו. ולכן אני מפחד להתפלל. אני יודע שזה נשמע הזוי. אבל אני מרגיש שאני יאבד את הזהות שלי אם אתאבד על התפילה. והאמת היא שזו בדיוק הכניעה שאני צריך. אם אכנע לתפילה, זה עצמו יהיה הכלי להכיל את התפילה. אולי האגו שלי מפחד לאבד את הזהות בתפילה שכל כולה ביטול לה'?
מה שמוזר שבתפילה הפרטית היכן שכל כולי שבר כלי, שם אין בעיה להתפלל. אין בעיה להתחבר לאין סוף. אין דבר יותר שלם מלב שבור.
ודווקא בתפילה שבה אני צריך מוח שלם, ולב איתן, וריכוז מוחלט, ואני צריך להיות בשיא שלי, אז מתפרקת לי החבילה ואני לא עומד בלחץ. האורות מפוצצים את הכלים.

תפילת השלווה היא מהתפילות הפרטיות שלי.
אלי, תן לי את השלווה, האומץ והתבונה... רצונך יעשה.

הושיעה
אנא ה' הושיעה נא! עוזר דלים הושיעה נא!
הושיעה את עמך, וברך את נחלתך, ורעם ונשאם עד עולם...

בעניין: אני מפחד מאלוקים לפני 11 שנים #32534

  • pini30
  • מנותק
  • חבר חדש
  • הודעות: 7
מנחם, והושיעה נא, יפה מאד, מילים מרגשות .
גם אני היה לי את ההרגשה של ניתוק מהתפילות שחייבים להתפלל, הרגשתי תמיד יותר מחובר להתפלל בשפה שלי אל אבא בשמיים בלי מחויבות בלי מנין ובלי זמנים, תמיד התעצבנתי על הנוסח שהרבה ממנו לו מובן , וכל כך ארוך שממש כין לי אפשרות לשמור על ריכוז במשך כל התפילה, עד שראיתי פעם סיפור שהגיע אדם אחד אל החפץ חיים זצל ואמר לו שהוא לא יכול להתפלל יותר משתי ברכות הראשונות בשמונה עשרה בכוונה ובברכה השלישית והלאה הוא כבר מרחף בדמיונות ומחשבות זרות, ענה לו החפץ חיים עם סיפור, היה פעם אשה אלמנה שהיתה מתפרנסת ממכירת תפוחים ברחוב, כל יום היא היתה יוצאת לשווקים עם עגלה מלאה בתפוחים ומפרנסת את עצמה, יום אחד היא עומדת ברחוב ומנסה למכור ופתאום הגיע כלב והפך לה את כל העגלה וכל התפוחים עפו על הכביש ,כל האנשים בשוק התחילו לחטוף תפוחים לעצמם והאלמנה המסכנה התחילה לצעוק בבכיות , עבר שם חכם אחד ואמר לה , מה את צועקת??? תתחילי לחטוף תפוחים ואז ישאר לך מה למכור ולהביא פרנסה.

אותו דבר בתפילה אומר החפץ חיים , נכון שאתה לא מתחבר נכון שהמחשבות חוטפים לך את הכוונה אבל תעמוד ותצעק ,תתחיל גם אתה לחטוף, הוא חוטף את הברכה השלישית? תחתוף אתה את הרביעית, הוא חטף את הרפאנו? תחטוף ממנו את ברך עלינו.

השם יעזור לנו שנזכה לטעום את הטעם המתוק בזכות דיש לנו רשות

בעניין: אני מפחד מאלוקים לפני 11 שנים #32547

וואו חברים יקרים איזו התנסחויות יפות, איזו בהירות מאירה. וכו'

אך לא בשביל להחמיא לכם הגבתי,  הגבתי כי נגעת בי בדבריך מנחם.העלית פה מספר נושאים חשובים וראויים לדיון ושיתוף..
ואתמקד רק בהקשר של תחושות הפחד מהא-ל . תחושות שהגדרת כאינם מאפשרים לשלווה לשכון בליבי ונפשי.
ובהקשר הזה אומר רק את שידעתי. הפחד מהא-ל הוא דבר מבורך נחוץ וחשוב. כך הוא ית' כתב ואמר. ואני מאמין לו בכך. אני גם מאמין שהוא רוצה בשבילי ובשביל כל ילדיו האהובים לו שיחיו בשלווה ושקט, וכנראה שזו לא סתירה.

מה שאני חווה את זה כסתירה, זה כי התפיסה והגישה שלי לפחד מהא-ל כנראה מעוותת ולא נכונה. התפיסה והגישה שלי ליחסי בורא ונברא כנראה מעוותת ואינה נכונה. ולכן, התשובה לאותו עיוות יהיה לא בלא לפחד ממנו, אלא לפחד ממנו בצורה נכונה ובריאה. להכיר את יחסי בורא ונברא בצורה בריאה ונכונה יותר.

איך אעשה זאת?

אוכל לספר לכם את ההצעה שקיבלתי מחבר ותיק בהקשר הזה. יש ספרון שנקרא "כלים מעשיים להחלמה". יש שם בעמוד 19 תרגילים לצעד 2 תרגילים שיכולים לעזור לי לשנות את הגישה והתפיסה השגויים שיש בי. הוא גם הציע לי שאחזור על תרגילים הללו על בסיס יום יומי לתקופה מסוימת, ויועיל לי אם כשאני עושה את התרגילים הללו אשתף מספר חברים בדברים שכתבתי.

מקוה שדברי יביאו לך תועלת, אתה כבר מביא לי תועלת עוד מהפוסט של "הקול" דרך תגובותיך ומאמריך הפזורים כאן.

אם יש למישהו קושי בהשגה של הנאמר שם אשתדל בע"ה ובל"נ לצטט משם.
נערך לאחרונה: לפני 11 שנים על ידי .

בעניין: אני מפחד מאלוקים לפני 11 שנים #32555

  • אסירותודה
  • רצף ניקיון נוכחי: 6040 ימים
  • מנותק
  • מנהל
  • הודעות: 3448
מנחם יקר, ראשית אאיר שהסוגיא הזו לא נלעסה דיה הואיל ולעולם לא נפסיק לפחד, אצל איש חולה שכמותי הפחד כבר לא ממלא את תפקידו הנורמטיבי, הוא חסר פורופורציות. ובכל פעם שהפחד יצבור תאוצה כדאי לי להתייחס אליו. לימדו אותי בהחלמה שחסל סדר הדחקה. אני מדבר (כותב) על הכל. כי לעיתים מה שנדמה כזניח ולא חשוב הוא הדבר המונע ממני מהלתרומם.

לפני הימים הנוראים כתבתי על נושא הפחד, יתכן שהפוסט ההוא יועיל לך - "ובכן תן פחדך" - www.guardyoureyes.org/forumheb/index.php?topic=1588.msg16737#msg16737

ביחס לתפילה, לא דומה תפילתי היום כתפילתי בתחילת הדרך, שאז כמעט בכל תפילה (כשהתפללתי...) שילבתי טרוניה, המטפל שלי אמר לי שכדאי לי להפסיק לשאול למה - כי ב AA אומרים שמי ששואל יותר מדי למה לוקחים אותו למעלה להראות לו... לאט למדתי להפסיק לבקש ספציפית, ולבקש שאזכה לעשות את רצונו. ועוד מוסיף ומתגלה.

במצבים כאלה אני מתפלל בערך כך - אבאל'ה, אני רוצה להיות קרוב אליך, בשביל זה אני צריך להיות נקי. אחרת אני מפחד ממך. לימדו אותי שכל דבר שמפר לי את השלווה הוא אוייב שלי כי הוא עלול לשלוח אותוי לשימוש. תעשה משהו, אשתי כעוסה, זה לוקח לי את השלווה... רק אתה יכול, אני בידיים שלך. עשה בי כרצונך. תן לי בבקשה לחוש שיש לי את שדרוש לכך.

נכון הוא מנהל את ההצגה כולה, אבל כחלק 'מההצגה' הוא מתאווה לתפילה שלי, עדיין לעיתים נראה לי שיש דברים שהוא עושה והם צריכים שיפור, למדתי שזו רק הגאווה המטומטת שלי, איני בובה, למרות שהונחתתי לתוך מציאות ספציפית (זוכר את זוג המלאכים קלי הרגליים?)יש לי בתוכה אפשרות (מצומצמות) לבחירה לא אוכל לומר לגביך. תצעד ותגלה בעצמך.

בהחלמה.
מכה אב התשס"ה הנס האישי שלי ממשיך, רק להיום. אפשר לקרוא עליו כאן

בעניין: אני מפחד מאלוקים לפני 11 שנים #32565

  • מנחם
  • מנותק
  • דירוג כסף
  • הודעות: 145
תודה רבה לכולם.
דבר ראשון, בעקבות קריאת הפוסט של אסירות תודה קופץ לי על הלשון להגיד שעד שלא נארגן פה אינדקס ראוי לשמו הפורום הזה הוא בית קברות של תכנים מחלימים. ממש פוטנציאל מבוזבז.
דבר שני, אני יגיד  את האמת  אני מתחיל להבין את הקושי של החברים שמפסיקים לצעוד ושנופלים ושחוזרים אחורה. עד עכשיו לא הבנתי איך הם זונחים את התקווה שהתכנית מציעה. עכשיו אני מתחיל לקלוט שמדובר בעבודה לא פשוטה בכלל. אני לא בטוח שהייתי בעצמי מחזיק מעמד פה אילולא יש לי בעיה נוספת של כפייתיות בתפקודי החשיבה שניסיתי לפתור אותה בדרך המקובלת ולא כל כך הצלחתי, ואני מקווה שהתכנית תפתור גם אותה או לפחות תיצור אצלי תנאים רגשיים שיאפשרו לי לפתור אותה באמצעות שילוב פתרון נוסף.
נערך לאחרונה: לפני 11 שנים על ידי .

בעניין: אני מפחד מאלוקים לפני 11 שנים #32571

  • סוד הכניעה
  • רצף ניקיון נוכחי: 2477 ימים
  • מנותק
  • מנהל
  • הודעות: 4172
מנחם היקר,

אשתף קצת ממה שעובר עליי. אני הסרתי מעליי הרבה מאוד דברים כבר בתקופת המחלה. המון דברים שהיו קשורים למצפון ולחץ פשוט נעלמו והיו כלא היו. שלוש תפילות ביום זה משהו ששייך לשבת, ויום רגיל זה בעיקר תפילין ושמונה עשרה לפני השקיעה.

כאשר הגעתי להחלמה לא היה לי עוד הרבה מה להסיר, אבל בכל זאת היתה גם כאן נסיגה מסויימת.

אבל בשלב מסויים הבנתי שהדרך היא בכיוון ההפוך, אפילו אם כעת אני לא נמצא בדרך בכלל. הבנתי שהתקרבות לאלוקים חייבת להגיע בסופו של דבר גם לקיום המצוות. לקח לי הרבה זמן אבל לאחרונה אני מתחיל להרגיש את הדברים מתרחשים. אמנם לאט - אבל יש תזוזה.

למשל אצלנו נהוג בשבת מברכים לומר את כל התהלים. אז תמיד הקפדתי על זה מאוד ובתחילת ההחלמה היתה ירידה בנושא הזה, אבל עכשיו אני מרגיש שזה מתאזן. מצד אחד אני עדיין לא אומר את כל התהלים, אבל מצד שני את מה שאני אומר אני עושה באמת ומרגיש התחברות גדולה למה שאני אומר. זה מצחיק כי בזמן שאני אומר עכשיו חצי תהלים, הייתי יכול למלמל את כל התהלים פעמיים. בעבר לא היתה כל משמעות לאמירת תהלים, אבל עכשיו אני מנסה להתחבר לדברים (ובחלק מהפרקים אני קורא מהתרגום האנגלי כדי להבין מה אני אומר יותר טוב).

בשורה התחתונה - אחרי הירידה של ההתחלה, אני זוכה לעליה גם בנושא של קיום המצוות ובפן הדתי של החיים.
הכינוי שלי הוא 'סוד הכניעה' ואני מכור בהחלמה. בחסד א-לוהים - לגמרי לא מובן מאליו - אני נקי מאז כ"ו בכסלו תשע"ב, כל יום - רק להיום.

הסיפור האישי שלי: goo.gl/mShRFs
  • עמוד:
  • 1
זמן ליצירת דף: 0.68 שניות

Are you sure?

כן