כתבתי כאן פעמים לא מעטות על ההפרדה בין עניני הדת לבין תכנית 12 הצעדים לגמילה מהתמכרות, ונקודת הדברים היא שיש כאן בלבול גדול ומסוכן, כיון שכאשר אדם הולך לרופא שיחבוש את רגלו, ברור לו שהוא צריך לשמוע לרופא והוא לא חושב שאולי במקום זה כדאי שיילך לשיעור גמרא והכל יהיה בסדר. כמובן הוא לא הולך לרופא בגלל שהוא מאמין בכחו של הרופא אלא כיון שהרופא כל בשר כתב בתורה "ורפא ירפא" ובגמרא נאמר ש"ניתנה רשות לרופא לרפאות", ולכן הוא צריך לשמוע להוראת הרופאים. אבל התרופה למחלה שלנו נראית מאוד דומה לכל מה שאנחנו מכירים מהדת, ולכן אנחנו מתבלבלים ומתחילים לערבב את המושגים וברוב הפעמים זה נגמר בכך שאנחנו לא לוקחים את התרופה וחוזרים למחלה.
אז אחרי שכתבתי על זה שוב ושוב, אני רוצה הפעם לכתוב על הנושא הזה בדיוק - אבל מהזווית ההפוכה. אחרי שברור לי לחלוטין שאת הצעדים אני עושה כמו גוי, כעת הגיע הזמן לחשוב מה נוסף לי מכך שאני יהודי (וכל אחד ישאל את זה גם לגבי השתייכותו לחוג מסויים ביהדות). הרי גם אני עושה את אותם צעדים בדיוק כמו הגוי, ושנינו מפתחים חיים רוחניים (לא דתיים, אלא רוחניים שענינם הוא חיים מלאי משמעות וקירבה לאלוקים), אז מה בדיוק שונה בין ישראל לעמים?
אבל לפני כן אני חייב להקדים ענין חשוב: העיסוק בשאלה הזאת חייב להגיע רק אחרי שאני נמצא בהחלמה ועולה על דרך, ואילו עיסוק בשאלה הזאת בשלב מוקדם מידי עלול להיות הרסני ולהפריע להחלמה. בדיוק כפי שחולה מוכן להתאשפז בבית חולים של גויים ולקבל את אותו טיפול של החולים הגויים הנוספים המאושפזים - כך גם אני. אלא שאחרי שהחולה מתחיל להחלים, הוא מתחיל לברר היכן בית הכנסת הקרוב לבית החולים, וגם אני צריך להתחיל לברר את זה ברגע שאני יכול לעמוד על הרגליים וללכת להתפלל, אך אם אעשה את זה מוקדם מידי - אני מחבל בהחלמה שלי.
האופן בו אני רואה את הדברים הוא שכל הצעדים הם בסך הכל העמדת יסוד שעליו ניתן להעמיד את הסולם כדי להתחיל להתקדם ולעלות. ישנם אנשים בריאים שכל חייהם עולים בסולם בעבודת ה' והם לא צריכים את הצעדים האלו. אבל אני אדם חולה ולכן כל הנסיונות החוזרים ונשנים שלי לטפס בעבודת ה' נכשלו כיון שהסולם פשוט לא יכל לעמוד יציב בלי הבסיס. אז בתכנית הצעדים אני מכין בסיס יציב שמורכב מ12 צעדים שונים, אבל ברגע שסיימתי את העבודה הזאת - אני בסך הכל בתחילת הדרך, כי כעת הגיע הזמן להתחיל לטפס בסולם.
אתם מבינים, הגוי מטפס 12 הצעדים ושם נגמר המסע, אבל היהודי מטפס 12 צעדים ושם מתחיל המסע. אחרי שאני סוף סוף בריא בנפשי ופיתחתי חיים שפויים ורוחניים, הגיע הזמן להתקדם כיהודי בלימוד תורה וקיום מצוות באותה רצינות שהתכנית לימדה אותי לקחת את כל החיים שלי. (וכך גם כל אחד בחוג שלו, אחרי שהוא מתקדם עם 12 הצעדים ואז עובר לתורה ומצוות, הוא יכול להמשיך לעלות הלאה לפי ההדרכות של מוריו ורבותיו).
לא לחינם הצעד האחרון מהצעדים מציע לנהוג על פי עקרונות אלו "בכל תחומי חיינו", מה שכולל כמובן את דרך החיים הדתית שלנו. כי כאשר עבדנו על 12 צעדים ואנחנו קרובים יותר לאלוקים, בודאי נרצה שהחיים הדתיים שלנו ייראו כמו החיים הרוחניים שלנו, או במילים אחרות: שהחיים הדתיים שלנו יהיו חיים רוחניים ולא סתם מצות אנשים מלומדה.
נכון, מדובר בתהליך איטי וממושך מאוד (אחת הסיבות היא התסכול שיש בי מכך שעשרים שנה ניסיתי את הפיתרון הדתי וזה לא עבד עבורי), אבל זה הכיוון שאליו אני שואף, ואפילו אם המסע הוא ארוך - אני יודע שאני בדרך הנכונה. באופן אישי לקח לי יותר משנה להתחיל בכלל לחשוב על הכיוון הזה, וגם היום אני מתקדם באיטיות, אבל אני רואה את המטרה ושמח להתקדם אליה.
