נכתבו בעבר הלא רחוק מספר פוסטים בפורום בנוגע לתגובה הרצויה אחרי שיתוף של חברים בתוך קבוצה, טלפונית וחיה. עד עתה לא כתבתי את הנסיון שלי, לאחר שיח מַפְרֶה מאחרי הקלעים, נראה שיהיה נכון להביאו אל קידמת הבמה. כתמיד אתפלל שיהיו אמרַי לתועלת החברים, ובמיוחד לרצון לפני אדון כל.
אתחיל מנקודת מבטו של המגיב, יהיה נכון ביותר להגיב ברגש, לחולק ולדברים שחלק. ככל שאצליח להביע את הזדהותי, לגעת בו ובדבריו, ייטב. זו יציאה מצויינת 'מהאני', חוסר אנוכיות מעולה. היכולת להתחבר ולהרגיש את הזולת תשתפר. כנותן, זה נפלא. זו נתינה אבסלוטית, סביר מאוד להניח שהלבבות יתקרבו, הרצון לקשר יגבר, ולאישים בודדים שכמותינו זה המון.
אבל זה לא חזות הכל, ישנו צד נוסף והוא בכלל לא פשוט.
בואו ננסה להתבונן מעט בעיני 'המקבל', או יותר נכון בעיני 'הלא מקבל', מי שרואה את 'הנתינה' הזו לאחר ורוצה לקבל גם בעצמו, מי שחש שלאחרים ניתן יותר ממנו... שבעיני רוחו הזולת נאהב יותר ממנו, מי שמאוד רוצה 'לזכות' בתגובה אוהדת דומה, ומוכן לעשות המון בשבילה, גם להיות לא כנה, לרצות. ומצד שני לחשוש כל כך שמא הוא לא יקבלה עד שתינעל לשונו מפני 'המגיב הרגשן'...
אתן כמה דוגמאות אישיות, זכיתי להשתתף בשבת של מכורים, הייתי בגן עדן, זכיתי לחוש מעין עולם הבא, לא שמתי ליבי למה שהתרחש מתחת לאף שלי – יש לי לא מעט שיחות טלפון מדי יום, חלקם הלא מבוטל מאנשים שמעולם לא ראיתי, אני משתדל להתייחס לכל אדם, כשהספונסיים שלי מועדפים מחמת מחויבותי, ישנו איש יקר (חבר SA) שמתקשר אלי מדי פעם, לא ראיתי אותו מעודי (הוא גר בעיר מרוחקת) ביום שני, הוא התקשר, סיפר לי ששמח לראות אותי, התפלאתי, היכן, והוא ענה, בשבת - - -
נדהמתי. האיש היה צמוד אלי שבת שלימה (!) סעודות, קבוצות, בית כנסת, כלום. לא העיז להראות את פניו. עומד שם מרחק נגיעה ממני ולא מצליח להציג את עצמו... הייתי בהלם. על סף בכי שאלתי אותו מה קרה, למה. למה הוא לא ניגש אלי, והוא סיפר לי שפחד. היו כמה פעמים שלא ענית לי לטלפון ולא בא לי להיות נודניק... אז למה עכשיו אתה מתקשר, המשכתי להקשות, הוא ענה לי. בכנות כובשת הסביר בפשטות - בטלפון יותר קל לי...
כבר זמן שאני לא נושך, בטח לא בטלפון, וברור לי לגמרי שזו החויה שלו, אבל אני לא נמלט מהמחשבה שאם הוא לא היה פונה אלי לא הייתי יודע שהיה שם, וגם אם היה מציג את עצמו אין סיכוי שהיתה עולה במחשבתי שזה מה שהוא חש. יש שיחשבו שזהו מקרה קיצוני, טעות. דברים דומים שמעתי מחברים שלא האמנתי שיחושו כך.
אנחנו אנשים שבורים, חסרי ביטחון המנסים להיאחז בכל בדל של ערך, של אישור, של חיבה, של שייכות, גישה רגישה וישירה במהותה היא טיפולית, זו אמנם פניה בגובה העיניים, אך המתבונן ישים לב שהן מביטות למעלה... בהכרח תיווצר היררכיה, "אני", מבין "אותו", לא פעם כשקלטתי כמה בן שיחי כמהה להערכה שלי, נתתי לו אותה, כחסד, העמדתי פנים. וויתרתי על הכנות שלי, נכנעתי שוב לחיים הכפולים...
באו אלי לא פעם, שאלוני ישירות, מדוע את פלוני אתה מחבב יותר... גם אני רוצה להיות חבר שלך... למה אליו אתה מגיב אחרת ממני, מה אני אשם שבאתי כמה תחנות אחריו... למה הסכמת לקבל אותו כספונסי, אני ביקשתי לפניו... לא הגבתי לי בפוסט... למה באמת התכוונת בתגובה שלך... ועוד כהנה כיד הדמיון הטובה ומעבר, אין לכם מושג אלו חוויות עברתי, גם עם מי שהחשבתי כקרוב אלי ביותר, אנשים שהשקעתי למענם שעות רבות מזמני והנאותי להקשבה ועצה הפילו לי את הלסת. הדהימו אותי עם הציפיות שלהם.
לרגע לא חשבתי שאת הציפיות הללו, אני פיתחתי, מבלי משים תידלקתי את הצורך שלהם בחום ממני, ולמעשה הרחקתי ממני לא מעט אנשים. לא שמעתי דבר מפורש על אי מי ספציפית, אבל בהכירי את הנפשות הפועלות, ברור לי כשמש בצהריים, שלא ירחק היום שיחושו חברים שיש מי מאוד קשוב לאחרים ופחות נמצא שם בשבילם, יהיו כאלו שתגובות של אנשים ספציפיים יחסרו להם, כאלו שנחוש שהם מעמידים פנים באינטראקציה מולנו.
וזה עלול לגרום לתהיה, מה אני עושה כאן. המקום הזה מסוכן לי כל כך דווקא בגלל שזה הבית שלי, וכשהברדק מתרחש בו אין לאן לברוח. ההיא ששדדה כל טיפת לחלוחית עד שהשאירה אותי עם עצמות יבשות, נמצאת שם ברקע וביתר שאת, זמינה, קורצת, מבטיחה, נוצצת. מפחידה ומאיימת. ראיתי מה קורה למי שהיה נקי תקופה ממושכת וחזר לשימוש, הוא מת. אני רוצה לחיות. מאוד.
כמו שסוד כתב נפלא בפוסט אחר כאן, שמורה לנו הזכות לשגות, כדאי לכולנו ללמוד מטעויות, של עצמנו ושל אחרים, לכן אציע לחברים ללמוד מטעויותי, ממה שכמעט חיסל לי את ההחלמה, פיזית נפשית ורוחנית. החזיר אותי שוב לימי הבדידות הקודרים, אציין שיתכן בהחלט שהאתגר הזה משמעותי דווקא לי, כי אינני עדין, יש שיכנוני בוטה, ובאמת הגזמתי בהתנהלותי, זרמתי בעיקר עם מי שחיבבתי וזרם לי, נהגתי איפה ואיפה, ואנשים נפגעו, מאוד, לא הבנתי מדוע מי שחיבק אותי אמש מתעלם ממני בבוקר שלמחרת, מתקשה אפילו ליצור קשר עין...
נקודה אחרונה, יש הבדל גדול בין המציאות היום, כשהעסק 'בשמור עינך' עדיין צעיר, כשכולם מכירים את כולם בקבוצות הטלפוניות השונות. כשיש רק קבוצה חיה אחת בשבוע, לבין המציאות הבאה עלינו במהרה, מה יקרה כשזה יגדל? וזה בס"ד יגדל. הרי אז ברור שהפניה האישית תהיה בלתי אפשרית, זה לא יהיה כל כך אישי, האם לא כדאי להתרגל כבר מעכשיו? לא פשוט לחיות עם המציאות מטלטלת כשלנו – היא תהיה מטלטלת עוד יותר כשאנשים קרובים שיצליחו לשמור על מפוכחותם לזמן ארוך, ייעלמו... זה עצוב וכואב, אבל מה נאמר לאלו שיפנו אצבע מאשימה, הלכנו להשתמש, בגללך... לא נתת לי יחס אישי כבעבר...
זו שטות לחשוב שישנו שימוש מוצדק, אבל כשהדברים נאמרים, זה כואב, מנסיון... עלינו לזכור שאנחנו מוגבלים. בזמן ובמשאבי נפש. אין לנו אנרגיות פנויות, יש כאן אנשים שיודעים שהם רגישים, הם אינם יודעים עד כמה. הם יגלו זאת ברגע (חלילה) שאיש קרוב, אדם שהתחברו לנשמתו יעוף, לא יענה לטלפון, יקרוס יחד עם משפחתו, אני לא מאחל לאף אחד ומקווה ומתפלל שזה לא יקרה, אבל המציאות טופחת על הפנים וזה שורף, זה ימצוץ את כל תמצית נפשם המדהימה של החברים היקרים.
לסיכום, מנסיוני כדאי לזכור שזהו נושא עדין, מאוד, לימדו אותי שההחלמה שלי במקום הראשון, כי אם היא לא תהיה, כלום לא יהיה. אני לא אהיה. עבורי, אני חש שההתייחסות האישית מסכנת את שהותי במקום הראשון. לדעתי עדיין כדאי לכל שזכה לעלות קודם על הרכבת לחשוב על המסר שנכתב כאן. גם אם התנהלותו לא תשתנה.
חברים יקרים, בל נשכח שזו מחלה נוראה, שהורסת כל חלקה טובה. נמשיך, נעשה, אך גם נזהר, כפי יכולתנו. נשתדל לעשות את החלק שלנו בשמירה על עצמנו. ונזכור שאבאל'ה שלנו תמיד ישמור עלינו.
בהחלמה.
