"הודינו כי אנו חסרי אונים מול התאווה וכי אבדה לנו השליטה על חיינו". מי מוכן להודות בחוסר אונים, ועוד יותר מי מוכן להודות שאבדה לו השליטה על חייו? וככל שזה יישמע מוזר, הצעד הזה, הצעד הראשון מתוך 12 הצעדים להחלמה מהתמכרות, הוא לא הכי קשה. אחרי הצעד הראשון, מגיעים צעדים שעבור האדם הרגיל והנורמטיבי הם בכלל לא עולים בתור אופציה. למשל הצעד הרביעי של "ערכנו חשבון נפש אישי נוקב וחסר פחד", או הצעד החמישי "התוודינו בפני עצמנו, בפני אלוקים ובפני אדם נוסף על טיבם המדוייק של פגמינו", וכמובן הצעד התשיעי "כיפרנו במישרין בפני כל מי שפגענו בו". אלו צעדים שכל אחד מהם הוא קריעת ים סוף, כפשוטו.

אז מי מוכן בכל זאת ללכת על תכנית מטורפת שכזאת? מי מוכן לעשות לעצמו חרקירי שכזה? רק מי שיודע שאין לו ברירה אחרת ובכך תלויים חייו. או במילים של התכנית: מי שהגיע אל הקרקעית. כל אדם נורמלי יסרב בנימוס לכל ההצעות של 12 הצעדים, ויעדיף להמשיך לחיות את חייו מבלעדיהם, אלא אם כן הוא יודע שאין לו ברירה.

אבל מה הכוונה להגיע לקרקעית והיכן נמצאת הקרקעית הזאת? לא מעט פעמים אנחנו שומעים חברים המגיעים וטוענים שהם במצב טוב ויש להם בעיה "רק עם אוננות", או כל מיני הצהרות דומות. מגיע חבר חדש לפורום כיון שיש לו בעיה שהוא אמנם לא מצליח להתגבר עליה, אבל אז הוא קורא על חבר אחר שהמצב שלו חמור יותר, והוא מיד אומר "המצב שלי לא כל כך גרוע, ואני נופל רק פעם בשבוע-שבועיים". או במילים אחרות: האם הקרקעית היא מקום ספציפי או שזה משהו יחסי ושונה אצל אל אדם?

ובכן, כאשר החלה תכנית 12 הצעדים לקרום עור וגידים, לא הצליחו לעשות אותה אלא המקרים הקשים ביותר. מדובר על אלכוהוליסטים שהיו כבר יוצאים ובאים בשערי בתי חולים לחולי נפש, או כאלו שהיו רגע לפני בית הקברות. רק הם הסכימו להודות בחוסר אונים מוחלט ולקבל את הצעדים כדרך חיים. כל השאר - העדיפו להמשיך לנסות לבד. מאה החברים הראשונים שהיו בזמן כתיבת הספר הגדול, היו כולם מתים שחזרו אל עולם החיים בנס גמור. הם הגיעו אל הקרקעית ללא ספק. אבל מאז התרחשה תופעה שבעצם "הגביהה את הקרקעית", וגרמה לאנשים שנמצאים במצב הרבה פחות גרוע, להבין שהם בדרך לאבדון, והם לא באמת חייבים להיות שם כדי להודות בחוסר האונים שלהם.

זה כמו אדם שיורד במעלית, אבל אין סימון ושילוט לקומות בהן היא עוצרת. כל פעם המעלית עוצרת, הנוסע מציץ החוצה, אבל לא יוצא כי הוא לא יודע שהוא יכול לצאת. אז הראשונים שיצאו מהמעלית היורדת לאבדון היו אלו שבאמת הגיעו עד לקומה הנמוכה ביותר. אבל אז הם עלו למעלה וגילו לנוסעים הבאים שלא חייבים להמשיך לרדת ואפשר לצאת מהמעלית גם בקומות שנמצאות למעלה יותר. גם מישהו שסובל מהתמכרות "רק לאוננות" או "רק פעם בשבועיים", עדיין יכול לעצור כאן ולהחליט שהוא לא חייב להמשיך לרדת למטה. זאת הקרקעית עבורו. מאידך גם מי שהגיע למקומות שהוא היה בטוח שהם הקרקעית ואין קומות נוספות למטה מכך, גילה שתמיד ניתן לחפור עמוק יותר.

אז איפה הקרקעית? באותה קומה שהחלטתי לעזוב את המעלית הממשיכה לרדת עוד ועוד. אין קומה שהיא בהכרח קומת קרקע יותר מאשר קומה אחרת, עליונה יותר או תחתונה יותר, והכל תלוי בי. כאשר נכנעתי והסכמתי סוף סוף לוותר - זאת הקרקעית שלי.

או כפי שהגדיר זאת חבר: פגעתי בקרקעית כאשר נפל עליי הגג.

תודה רבה לך סוד, המשלת משל יפה שהולם את מציאות חיי. אני משוכנע כיום שהקרקעית שלי היא משהו נפשי - רגשי:
אני לא יכול יותר לשאת את המצוקה ואין לי מושג כיצד לפתור אותה, אפנה לעזרה.
בהחלמה.

תודה סוד.

הפוסט הזה תפס אותי באמצע הכנה למבחן חשוב שמתחיל עוד 3.5 שעות ומאוד שמחתי לקרוא אותו.

הקרקעית שהביאה אותי לכאן גרמה לי להתחיל לצעוד בתוכנית 12 הצעדים,
והקרקעית שמתחתיה היא המוטיבציה שלי להמשיך לצעוד ב- 12 הצעדים למרות הקושי הגדול שבה.

המון פעמים כשאני נזכר מה היתה קומת הקרקע שלי, שגרמה לי ש"מכאן אני חייב רק לעלות", עולה בי רגש של החמצה. לא לי, לתאווה שלי. הייתי כבר רגע אחד לפני החפירה של הקומה מתחת. רק הייתי צריך להגיד כן, ומינוס 2 הייתה נפתחת בפני במלא הדרה. אז אני יודע שיש לי עוד קומות לרדת אם אני רוצה. ואני יודע שאם תבא לי נפילה, אני רק צריך לדפוק בדלת, מינוס 2 כבר תיפתח לבד.
אבל דווקא האכזבה הזאת זה מה שמתחזק לי את ההחלמה. כל פעם שאני נותן מבט שני, אני נזכר בקומה מינוס 2, כמה אני רוצה להיות שם, כמה אני מצטער שלא עליתי על רכבת ההחלמה יומיים אחרי. אני יודע שאם אני נופל, זה נפילה מראש הצוק, הישר לקומה מינוס 2.
הקרקעית שלא הגעתי אליה, היא זו שמתחזקת אותי לא להגיע אליה, (ואו....... איך שאני מת להיות שם. רגע אחד בלי 12 הצעדים ואני שם, כל ישותי נמשכת לשם).
לכן אני חייב להזכיר לעצמי כל הזמן שאני 'חולה'. ואסור לי להתפס אפילו רגע אחד לשאננות. כי מספיק לי רגע אחד של היסח הדעת, ואני טס למטה. ואני לא בטוח שעם עצמות מפורקות אחרי נפילה מראש הצוק, אני יצליח לטפס שוב.
תודה סוד על הדברים החשובים שכתבת. התחבטנו בהם בפוסט אחר, ושם נשארתי בצריך עיון. עכשיו אני בק"ל.
יעקב

אצלי ההבנה שהגעתי לקרקעית
כשלאחר מספר ימי נקיות רציתי ליפול
וסיפרתי לעצמי שאני חייב את הסם
ולא מסיבה רעה להיפך
כי תמיד יש השתכרות אחת טובה
וכנראה זו לא היתה הקודמת הראיה שרציתי ליפול שוב
ואכן נפלתי ואחר כך שוב חזרתי לימים נקיים ושוב רציתי
עד שלאחר ריטואל שלישי שכזה הבנתי שאם אנסה לחפש את השתכרות הטובה, בהשתכרוית הבאות
אחזור שוב ושוב לאותו המקום כי לצערי חיפשתי במקום הלא נכון
החיפוש אחר הנפילה לקרקעית צריך להתבצע בקרקעית שכבר הייתי בה 
הבאה מעולם לא תספק אותי
תודה רבה סוד על העלאת הנושא בבהירות כזו

מוישלה, אז מה אתה ממליץ לי, לנסות את הקרקעית הבאה, בשביל לפעול משם?
היה לי נס וראיתי את הקרקעית עוד לפני שהגעתי אליה, אני מקווה שהספיק לי לראות איזה עומק הקרקעית הזאת בשביל לא לרצות להגיע אליה.

תודה סוד.

המאמר הזה "תפס" אותי בדיוק לאחר שסיימתי לכתוב את מאמרי בעניין הקרקעית שלי. והאמת קצת חששתי. זכרתי מה שנאמר כאן בנוגע לחפירה נוספת לאחר ההגעה לקרקעית ולגילוי מדהים כי יש עוד כמה קומות תת-קרקעיות. חששתי שזה יקרה לי. עוצמת המכה פחתה משהו מאז הנפילה ביום חמישי ועד לכתיבת האשכול כ72 שעות לאחר מכן. אז מה יהיה עוד שבוע? אשכנע א"ע שזה לא היה כלום והכל בסדר? שהקרקעית עדיין רחוקה?

ממאמר זה הבנתי שגם אם יש עוד קומות אני לא חייב להגיע עליהם. אני יכול לבחור בעליה מחודשת על הרכבת כבר כאן ועכשיו.

בהחלמה