שמי שמואל ואני מכור לתאווה.
לא רק סקסואליסט, אלא מכור לתאווה – לכל סוגי התאווה : מכור למין, מכור לאוכל ומכור לריכוז עצמי ולטינות.
הגעתי לכאן ב- 5.3.2012 (קצת אחרי ח' באדר - יום אחרי הנפילה האחרונה שלי) ומאז השם שומר אותי נקי כנגד כל הסיכויים 339 ימים – כל יום רק להיום.
לפני יומיים קרה לי משהו יוצא דופן שמאוד נבהלתי ממנו שהכניס אותי לבולמוס שכמעט גרם לי לחזור לדבר האהוב, היפה והמוכר – הפורנו והאוננות.
בעצם זה היה יכול להיות מכתב פרידה מהפורום, הקבוצות ומכם, אך השם רצה אחרת.
כתיבת פוסט זה הביאה לי תועלת רבה ואני מקווה שגם אתם תפיקו תועלת מקריאתו.
אני משתתף פעיל בפורום .
לפני כמה חודשים אחרי 600 הודעות הפורום העניק לי את התואר: "Hero" – גיבור.
אני משתתף פעיל בקבוצות הטלפוניות ואף זכיתי לאמון והנחיתי כמה פעמים בקבוצות בצהריים ובערב.
אני משתתף פעיל בקבוצות החיות של שמור עיניך וגם שם זכיתי לאמון והנחיתי מספר פעמים.
יש לי ספונסר ואני עושה הכל אבל הכל לפי הנחייתו.
יש לי מספר ספונסים ואף זיכיתי לאמון ומוניתי לתפקיד של אחראי מציאת ספונסרים לחברים חדשים.
(תפקיד שנותן לי המון החלמה, בנוסף להיותי ספונסר)
את הספרות התעצלתי ללכת לקנות והסתפקתי בגרסאות הסרוקות והדיגיטליות של הספרות.
למרות כל זה, אני עדיין לא מצליח להתקשר לחברים אחרים לבקש את עזרתם (חוץ מהספונסר).
אני שמח להגיש עזרה אבל לבקש עזרה אינני מסוגל.
כל זה שלי, אף אחד לא יכול לקחת זאת ממני.
"בלי אלוקים אני לא יכול, בלעדיי אלוקים לא יעשה". (הספר הלבן, עמ' 58).
בעבודת הצעדים האישית שלי מול הספונסר התקדמתי לאט לאט בצעדים והגעתי עד צעד 4.
את צעדים 1-3 עשיתי בצורה די יסודית אך בצעד 4 נעצרתי.
בתחילה זה היה בגלל שהספונסר שלי אמר שכרגע הוא עושה שוב את צעד 4 עם הספונסר שלו בצורה הרבה יותר טובה מקודם וכדאי לי להמתין עד שהוא יסיים.
האמת, היא שאף פעם לא ששתי לעשות את צעד 4 ודווקא הרגשתי טוב עם ההמתנה הזו.
וכשהספונסר שלי כבר היה מוכן, אני עוד לא הייתי מוכן והיו לי כמה וכמה עיסוקים דחופים אחרים כמו הלחץ בלימודים ובעבודה שלא אפשר לי את ההתעסקות כרגע בצעד 4.
הספונסר שלי לא לחץ ונתן לי את הזמן שלי.
בסופו של דבר ההמתנה הזו רק התנקמה בי.
בהנחייתו של הספונסר למדתי איך נכנעים ולמי.
למדתי לעמוד ולדרוש את המגיע לי ולדון עם כל אחד בדברים שחשובים לי מבלי להגיע לוויכוחים ולמריבות מיותרות.
למדתי איך להוציא מחיי את התאווה והצלחתי בעזרתו למסור את התאווה לקב"ה.
אפילו הצלחתי למסור את התאווה בבית עם אשתי לקב"ה ולמדתי לחיות חיים ללא תאווה.
למדתי שיש חיים ללא תאווה. – הגעתי הביתה !!!
בהנחייתו למדתי לטפל בטינות שצצות ולטפל בהן בו באותו היום.
למדתי שאנשים שעשו לי "עוול" בעצם לא רצו להרע לי הם פשוט היו אגואיסטים ורק פגמי האופי שלי גרמו לי לפרש את התנהגותם אלי כפגיעה.
כל זה עזר לי למסור את הטינות שיש לי לקב"ה ובכך לחיות חיים שלווים ללא תאווה וללא טינות.
בתוך תוכי על אף שנהניתי מחיים ללא תאווה וללא טינות, לא השלתי את עצמי וידעתי שעלי לעשות עבודה רצינית בנוגע לטינות, אך חשבתי שזה יכול לחכות.
אוי, כמה שטעיתי !!!
בנוסף החלטתי לטפל בעוד בעיה שהייתה לי וכעת הציקה לי מבעבר – התמכרות לאוכל.
החלטתי שאני מפסיק לאכול דברים מתוקים וממעיט ככל האפשר בפחמימות.
עשיתי זאת ללא כל ייעוץ והכוונה לא של הספונסר ולא של איש מקצוע.
אבל ראיתי שכפי שאני מסוגל למסור את תאוות המין לקב"ה, אני מסוגל גם למסור את תאוות האכילה לקב"ה. הרגשתי שאני מצליח רק בזכות התוכנית.
ייתכן שטעיתי.
ביום חמישי האחרון הגעתי הביתה והייתי עייף מאוד וגם רעב.
הלכתי לישון בשעת ערב די מוקדמת.
קמתי בבהלה כשחשתי שיש לי קרי לילה.
מאוד נבהלתי
ידעתי שמצד אחד זו לא נפילה אך מצד שני זה לא קרה סתם.
ניסיתי לחשוב למה זה קרה? מה הקב"ה רוצה להראות לי?
אחרי שחזרתי מהקניות בשעת לילה מאוחרת התקשרתי לספונסר שלי.
הצלחתי לדבר אתו רק דקות מועטות. זה לא היה מספיק.
הרגשתי לא מחובר ושאני חייב לקבל יותר החלמה.
חשבתי שאקבל אותה בפורום.
נכנסתי לפורום אחרי כה שבועות שנעדרתי ממנו. - הפורום השתנה.
בדקתי שוב את מצבי בדירוג מספר ההודעות וראיתי שלא התרחקתי כ"כ מהמקום השני שבו הייתי בשיא.
ראיתי כמה וכמה דברים שלא היו לרוחי.
פתאום התחילו להציף את מוחי עשרות טינות על כל העולם.
ידעתי שזה לא אמיתי, שאף חבר בפורום לא עשה לי מאומה, אך פשוט לא הצלחתי לעצור את שטף הטינות שזרם למוחי.
ככל שחלפו להן הדקות נכנסו למוחי הקט עוד ועוד טינות מכל מי שזז ולא זז.
התפוצצתי מטינות !!!
ידעתי שאם זה היה קורה לי לפני שנה ויותר כבר הייתי מנתק קשרים, שורף גשרים ובורח פיזית ונפשית
ובטח שלא מצליח לכתוב את הפוסט הזה.
עכשיו נבהלתי מעצמי ובשום פנים לא רציתי לברוח, אך הרגשתי לכוד בתוך עצמי.
הטינות האלו פשוט לקחו אותי כבן ערובה !!!
התקשרתי לספונסר אך הוא לא ענה לי.
כתבתי לו מייל טיפה אובדני.
לאחר שעשיתי מקלחת טובה ובכיתי ללא הרף על מר גורלי, הספונסר שלי התקשר.
הוא ניסה להוריד אותי לקרקע המציאות, אך זה לא עזר.
השיחה נותקה באמצע ואני הלכתי לישון במחשבה שאין לי למה לקום בבוקר.
קמתי בצהריים בלי חשק לעשות כלום.
יותר מאוחר דברתי עם הספונסר ועשיתי צעד 4 על מה שקרה ושלחתי לו.
אחרי זה כבר הרגשתי קצת יותר טוב.
אך עדיין הייתי בבולמוס של טינות.
החלטתי שאני חייב לקרוא בשבת את הספר הלבן מההתחלה. הדפסתי אותו.
קצת לפני כניסת שבת לקחתי מהמדפסת את מה שהיא הספיקה להדפיס (86 עמודים).
זה מה שקראתי כל השבת.
גם בשבת עצמה המשכתי בבולמוס הטינות: על אשתי והילדים, על גבאי ורב בית הכנסת, על השכנים ועל מי לא .
כל המצב הזה רק נתן לי מוטיבציה גדולה יותר להמשיך לקרוא בספר הלבן ולעשות עם עצמי משהו.
כשהגעתי לקטע שמדבר על הטינות, סוף סוף הבנתי.
הבנתי מה קרה לי והבנתי במה טעיתי.
שם כתוב שבעצם כל ההתמכרות שלי החלה בטינות. הטינות שלי הן אלו שהניעו את תהליך ההתמכרות.
בעצם אני מכור בראש ובראשונה לטינות שלי – בעצם מכור לעצמי !!!
כל חיי הייתי מלא טינות מבלי שאפילו שמתי לב לכך, מכיוון שכל הזמן כיסיתי את הטינות אללו בתאווה – המון תאווה – אלפי ג'יגות דיגיטליות של תאווה התפארו לכסות את פגמי האופי העלובים שלי.
הייתי לכאורה בעל מידות טובות: ענו, בעל סבלנות וסובלנות, מעביר על מידותיו ועוד כהנה וכהנה.
אך הכל היה מזויף - עטוף במלא תאווה שכיסתה על המון פגמי אופי.
עוד כתוב שם שכאשר אני מצליח בעזרת התוכנית והספונסר למסור את התאווה לקב"ה, אז ממילא הטינות צצות ועולות להן לאוויר:
"אני זוכר שכשנגמלתי מתאווה, מאלכוהול מכדורי הרגעה, הטינה התפרצה מתוכי כמו הר געש שהיה אצור.
אני זוכר שחשבתי ששליטה בתאווה היא כמו נסיון לשלוט בחתיכת ג'לי, אתה לוחץ על זה כאן וזה תופח שם.
או כמו נסיון לאלץ עכבר כיס לצאת מהמאורה שלו, אתה דחוף אותו במחילה אחת והוא הולך ומתחפר באחרת." (הספר הלבן, עמ' 27)
ממש הרגשתי כך - ממש התפוצצתי מטינה בכזו פתאומית מבהילה.
אך מצד שני, מדוע בעצם היו לי עוד טינות, הרי כבר נפטרתי מהן.
אז זהו - שלא !!!
זה שאני אומר לעצמי שאין לי שום סיבה הגיונית לפתח טינה על מישהו שחשבתי שעושה לי עוול ושזה הכל בראש שלי, זה לא עושה לי דבר והטינה עדיין נשארת אצלי בראש.
על מנת שאוכל להפטר מהטינות עלי לברר איזה פגם אופי גרם לי לפתח את הטינה הזו, איפה טעיתי ובמה שגיתי כשפיתחתי את הטינה הזו. (צעד 4).
עלי לדבר על כך עם הספונסר שלי, ייתכן מאוד שאני טועה בניתוח הדברים. (צעד 5).
והכי חשוב עלי להחליט שאני מוכן לוותר על פגמי האופי אללו ולבקש בעוונה מהקב"ה שייקח אותם ממני. (צעד 6 ו- 7).
אם לא עשיתי את כל הצעדים אללו ביסודיות, כאילו לא עשיתי כלום:
"חצי עבודה לא תביא לנו חצי תוצאה, אלא לא תביא לנו כלום" (הספר הלבן, עמ' 4).
אז אני ממשיך לצעוד מצפה בכליון עיניים לעשות את צעדים 4-7 בצורה הכי טובה ויסודית שאפשר.
אני אסיר תודה לכם שאתם איתי בדרך, לספונסר שבלעדיו בכלל לא הייתי כאן, לתוכנית המופלאה הזו ולקב"ה.
תודה רבה.
