לא נרדמתי, אז נכנסתי לפורום והתחלתי לחפור... נתקלתי בפוסט ישן, שנכתב לפני שהצטרפתי לפורום בשם 'מבולבלים', בנוגע למהי 'הרפיה', ואז הבנתי מדוע אני ער... אתפלל לס"ד שבכתיבתי אסייע, ואם אדם אחד יהא מבולבל פחות אחרי שיקרא את שכתבתי והיה זה שכרי.
הפוסט בתמצית - תחושותיו של חבר על הקבוצה הטלפונית, היא בלבלה אותו, משתתף אחד שיתף שהוא ראה מראה תאווני והיה לו קשה להרפות, והתשובה למה התכוון כשאמר 'להרפות' בלבלה את החבר עוד יותר... זה להרפות? מה ההבדל מלהלחם?
אכן נושא מבלבל, כי כל חיינו אנו רגילים להלחם, ביצר הרע, במידות הרעות, וכמובן בגיל יותר מאוחר בתאווה, מקטנות בגיל שלוש אמא שלי דרשה ממני להתגבר על 'היצר הרע' ולוותר לאח שלי על הבימבה... גם הגננת מאוד החשיבה את מי שאסף צעצועים והתגבר על הרצון להמשיך ולשחק, וכן הלאה על זה הדרך.
כמכור, הגישה הזו נכשלה לי, מאבק ישיר מול מה שמחסל לי בזמן אמת את הרצון, הוא חסר סיכוי, נכשל תמיד. ננסה לתאר לעצמנו את 'הרצון' כידיים, ואת מחלת ההתמכרות כאזיקים, האם נתייחס לקרב עם ידיים אזוקות מאחורי הגב, כקרב בו יש לנו סיכוי לנצח? הרי לא משנה מה יהיה בהישג היד, אם לא נצליח לתפעל אותו, הוא חסר משמעות.
אלו הן העובדות אצל מכור, הוא באמת לא רוצה להשתמש, מוכן הוא יוצא לקרב – צועד ברחוב, ואז, מגיעה המחלה, ומשבשת את שיקול הדעת שלו, היא אומרת לו, מבט קטן, קטנטן, רק כדי לראות על מה אתה מוותר... ולמעשה היא 'אוזקת' את רצונו, כי אף פעם זה לא נגמר במבט קטנטן, בפעם הבאה המחלה אומרת לו, הרי ראית שמבט קטנטן אחד לא הזיק לך... ואז או שהמכור נופל שדוד, או ש...
האיש שלנו מחליט, זהו. נגמר. אני מתחזק, אלחם ביצר, אולי אמשוך אותו לבית המדרש... וזה מצליח, לדקה שתיים, יום או יומיים ומעבר, אבל, מלחמת ההתשה הזו מעייפת, ומגיע הרגע בו הוא לא מצליח לעמוד על המשמר ואז המחלה אומרת לו את הדבר הבא, אה, נשברת, אכלת אותה, הצלחת להתאפק שבוע שבועיים, חודש ואפילו חודשיים. אבל אל תחשוב שעזבתי אותך. אתה שלי. אני כאן מחכה... התוצאה היא יאוש.
כך הייתי מעל עשרים שנה, מפדל 'באופני החיים' ללא שרשרת. פלא שלא זזתי לשום מקום? בדרך הקשה הבנתי שעבורי התאווה היא סוג של טרמפולינה - כבל מגומי, ככל 'שקפצתי' עליה, ככל שהפעלתי יותר כח מולה, היא החזירה לי, בכפליים. פשוט השתמשה בכוח שלי נגדי.
הייתי תקוע בין הפטיש - התאווה - לסדן - רצוני האמיתי להרגיש טוב בלעדיה - שנכשל תמיד. לא הכרתי אפשרות אחרת מלבד להלחם בה ולהכנע לה, לעשות את רצונה, ולא ידעתי מה לעשות. מאוחר יותר הסבירו לי שזה תיאור מדוייק 'לחוסר אונים', אני לא יכול עם, לא מסוגל בלי, ואין לי מושג מה עושים.
ואז הגעתי לתוכנית 12 הצעדים, ולמדתי על בשרי את מה שנכתב בספר הלבן (S.A - סקסוהוליסטים אנונימיים) הנושא מופיע תחת הכותרת – 'האפשרות השלישית' בתחילת הצעד הראשון. האפשרות הראשונה היא כמובן לעשות את רצון התאווה, להתבונן, להשתמש, האפשרות השניה היא להלחם בתאווה, לומר שיש לי כוח, אני יכול להאבק בה בעזרת כוח רצון, הבטחות שבועות או אפילו כוח עליון שינצח אותה בעבורי.
כל אלו נכשלו, כמו שכתבתי מעצמי למעלה, אצטט מעט מהספר הלבן באותו קטע - האפשרות השלישית - מובא סיפור מקסים על הצורה שנהגו פעם ללכוד קופים בטבע, מניחים פרי כפתיון, בכלוב שהפתח בו גדול מספיק כדי לאפשר רק לכף יד פתוחה של קוף כדי להכנס, ברגע שידו של הקוף אוחזת בפרי האגרוף שלו נעשה גדול מדי, וידו נלכדת בפנים, במקום לשחרר את הפרי כדי שיוכל להוציא את היד ולהשתחרר, הקוף מהדק את אגרופו חזק יותר במטרה לקבל גם את הפרי וגם את החופש שלו, הסיפור שלנו.
כל עוד נצמדנו אל ההרגל או ניסינו להאבק בו ולהדחיק, הוא השיב מלחמה, ומאחר והוא חזק מאיתנו הוא תמיד ניצח, רק כשאנחנו מוותרים, בא השחרור. כאילו אלוקים ברוב חסדו מרים את האדמה עצמה כדי שתפגוש בנו
יש לי חבר מקסים שנתן דוגמא יפה לכניעה: היעוד האינסטינקטיבי של חייל הוא להלחם, יש לו אינסטינקט נוסף, להשאר בחיים, ומשהפסיד בקרב הוא מרים דגל לבן ונכנע. כשברור לו שהוא במיעוט, ולא נותר לו סיכוי לחיות אם לא ינצור את נשקו. בשעה שהדגל מונף אל על והכניעה מתבצעת הלכה למעשה, החייל לא נלחם באינסטינקטים 'החיילייים' שלו, הוא פשוט מתאים את כישוריו כחייל (יש ביחידות המובחרות גם סדנאות שבי, לא?) למציאות ומציית לאינסטינקט שלו להשאר בחיים. (ואז הוא מנצח במלחמה על חייו, וזה כבר עניין לפוסט אחר...)
בשבילי הדרך להכנע, היתה לציית לרצוני לחיות, שבכדי להשאר בחיים אני חייב להניף 'דגל לבן', לקבל את העובדה שהתאווה יותר חזקה ממני, ולהפסיק להלחם בה, כמו בדוגמת הספר הלבן עם הקוף, יש לי רצון 'לפרי', יש לי דחף קיומי לחיות, כבן אנוש אני נבדל מהקוף כיון שיש בי דעת ולכן עלי להבין שאם איני רוצה שיתפסוני שובי ויכניסוני לכלוב, עלי להעדיף את החופש ולשם כך לשחרר את האחיזה המהודקת שלי…
בדיוק כמו בים, כשאנסה לשחות כנגדם, הגלים ינצחוני תמיד, יסחפו אותי בזרמיהם, אם ברצוני להתקדם אצטרך לצלול תחתם, כשהגיע 'גל' למדתי להתפלל – להודות שאין לי כוח, להתכופף, להשפיל מבט, לצלול תחתיו.... לזוז, לא מתוך מאבק, הפוך, מתוך הבנה שמראש הפסדתי. לקבל את זה שאני לא יכול לעצור את מה שקורה לי אחרי המבט הראשון.
עבורי להרפות, זה לשחרר, מול התאווה, את התפיסה שלי בה, ממש כמו לשחרר חפץ שאני סוגר עליו את אצבעותי, כשכף ידי מופנית כלפי מטה, הוא ישתחרר ממני ובגלל כח המשיכה יעזב לארץ... אפשר גם לומר שלהרפות הכוונה היא לעזוב, לעזוב את האחיזה במשהו שמעולם לא היה שלי, במישהי שאינה מודעת למה שאני חש למראיה, לעזוב את הגישה שבאה לקחת. להסכים לשחרר בתוכי את המחשבה שיש שם משהו בעבורי. ואז אני פנוי להתפלל, עלי, שיהיה לי טוב בלי תאווה, עליה, שיהיה לה טוב מבלי למשוך את תשומת הלב שלי או של אחרים, במעשה הזה אני נותן.
אז מה זה אומר מבחינה מעשית? אכתוב את שלימדו אותי לעשות - ברגע שנתקלתי במראה תאווה, במקום להלחם במה שאני רואה, כי אני יותר חזק, במקום להישאב לתוך המראה כי אין לי ברירה, יש לי שהות קצרצרה לקבל את מי שאני – רוצה להסתכל ולא רוצה להסתכל (שניהם אני.) לבחור ברצון המחלים, (למשוך בגומיה) לעצום עיניים, להתפלל לכוח לזכור שמה שאני רואה לא קשור אלי ולא יפתור לי מאומה, שהמבט לא ישאר אחד בלבד, כי אני סובל מחוסר יכולת לעצור מולה. ואז להוריד – להסיט את המבט, מתוך עמדה של כניעה, כי אין לי כוח להכיל תאווה.
האפשרות השלישית בשבילי היא לעשות את הדבר הנכון מעמדה של כניעה. להתנהל, אבל כמי שאיבד את הכוח. זהו שינוי בתפיסה, האמונה שאפשר אחרת. בהחלמה נדרש "להרפות" לכל אורך הדרך, מול כל מחלת ההתמכרות, בבית, עם האישה והילדים, בעבודה עם הבוס והעמיתים, וגם בתוך הקבוצות, ביחסי עם חברי הקבוצה הספונסר והספונסיים.
לסיום, גם אחרי כל התיאורים וההסברים של המושג ''להרפות'' נראה שיש איזושהי נקודה חמקמקה שלא ניתן להסביר, כנראה שהיא ניתנת להבנה רק על ידי החוויה עצמה. אני מתפלל לזכור היום שהפסקתי להלחם במשהו או במישהו, את המלחמות אשאיר למי שמסוגל לנצח, עלי לתרגל את הכניעה ולחוות את השחרור מהמחלה.
