לפני כשעתיים התקיים מפגש של חברים מהפורום ששותפים גם בקבוצה של זלמן (סוד הכניעה)
במהלך המפגש סיפרתי את הסיפור שלי. דיברתי בקול יציב. כואב, אבל צלול. ניתחתי את עצמי בסכין חד כמעט כמו הסכין שהייתי רגיל לנעוץ בליבי לאחר כל נפילה. נכון, זה כאב, אבל לא להפתעתי לא התפרקתי.
כשיצאתי מהקבוצה, בנסיעה הביתה, לא הפסקתי לבכות.
שאלתי את עצמי, למה אני בוכה? מה עשיתי? אז סיפרתי לאחרים על החיים שלי. הרי אני כבר מכיר את הפרטים האלה,  למה הדמעות לא מפסיקות לרדת?
נדמה לי שהתשובה טמונה באחד מהמוקדים הקשים של ההתמכרות שלי. כל כך הרבה שנים שאני מסתתר מאחורי נתן המצליח. המוכשר. האיכותי. הרגיש. ועמוק בפנים, באמת אני נתן האבוד, המפוחד, שלא בטוח בעצמו, שפגיע.
וככל שאני מרגיש יותר פגיע, כך אני קובר את עצמי בהליכה אל הישגים יותר גדולים, להראות לעצמי ולכולם שאני כן...שאני באמת חזק ואיכותי ומוכשר.
והיום, לקחתי את נתן הפגיע ושמתי אותו על השולחן איך שהוא. פגיע. מהוסס. חסר ביטחון עצמי. לא יודע לאן הוא הולך. מה יהיה הלאה. כואב. מפוחד. חרד.
והדבר הכי מדהים, הוא שזה שחרר אצלי משהו פנימי עוד יותר, מכיוון שזו הייתה בחירה שלי, לספר על 'נתן הפנימי'. והבחירה הזו אפשרית רק בגלל שבמקום כל שהוא אני מסכים לקבל אותו. להביט לו בעיניים ולומר לו: נתן, חבר יקר, ברוך הבא. אתה רצוי בתוך נפשי. עם חוסר הביטחון. חוסר היכולת. הרגישות והפחדים. אני מסכים להזדהות אתך, לספר את החיים שלי דרכך. לא לראות בך 'יצר הרע' שתוקף אותי.
אולי ההסכמה הזו, היא שגרמה לי לבכות, בכי בו הכאב וההקלה היו כרוכים באופן כל כך עמוק.

תודה חברים. על הזכות שאני חייב לכם, על שותפותכם בתחילת איחוי החלקים בנפשי הפצועה.

נ.ב. : לפני כמה שנים מצאתי קטע מספר שמתאר בעוצמה מאוד גדולה את הפחד הזה, עליו דיברתי. אני מצטט אותו לטובת כולנו.


מברשת צביעה (מרק עוף לנפש הנוער, עמ' 120)

אני לוקחת איתי מברשת
לכל מקום ותמיד,
למקרה שאצטרך לצבוע
כדי שלא יראו את עצמי האמיתית.
אני פוחדת כל כך להראות לכם אותי
פוחדת ממה שתעשו –
שתצחקו או שתאמרו משהו מרושע.
אני פוחדת שתלכו לי לאיבוד.

הייתי רוצה להסיר את כל שכבות הצבע
את עצמי האמיתית לגמרי להראות,
אבל  אני רוצה שתנסו להבין,
את מה שתראו אני צריכה שתקבלו.
אז אם תהיו סבלניים ותעצמו עיניים
אני אקלף את כל השכבות ביד אטית.
הבינו בבקשה כמה זה כואב
לחשוף את עצמי האמיתית.

עכשיו כל שכבותי הופשטו
אני מרגישה בודדה וקר לי.
ואם אתם עדיין אוהבים אותי עם כל מה שאתם רואים,
אתם ידידי, כל כך יקרים.
אבל אני צריכה לשמור על המברשת,
ולהחזיק אותה בידי,
אני רוצה שתהיה איתי
למקרה שמישהו לא יבין.
אז בבקשה הגנו עלי ידידי היקרים
ותודה שאתם אוהבים אותי כמו שאני,
אבל בבקשה הניחו לי לשמור אצלי את המברשת
עד שגם אני אוהב אותי.



תודה לכם, שאתם  מחזיקים לי ידיים, עד שגם אני יאהב אותי
בדמעות
נתן

שלום נתן היקר
שמחתי להשתתף במסירת הצעד הראשון שלך,
ולהתרגש עד עמקי נפשי מסיפור חייך,
הכנות, וההכרה הפנימית ששידרת, קנו שביתה עמוק בליבי,
כולנו אוהבים אותך, וגם קצת מקנאים בך על הפתיחות בבית,
אני מאחל לך שתלמד לאהוב את עצמך, כמו שאביך שבשמים אוהב אותך,
על מורכבותך ורגשותיך,
בהצלחה בצעדה
מוטי

לי זה גרם לדמוע דוקא כאשר דיברת (וגם כאשר דיברו החברים האחרים).

אני לא אדם רגשן מטבעי, למרות שיתכן שזה חלק מהמטעפת שבה כיסיתי את עצמי כדי למנוע מהפגיעות שלי להרוג אותי.

אתפלל לה' שהמקום הזה של הכאב יהיה מקום של שחרור וקבלה, שנזכה לקבל את עצמנו כפי שאנחנו כפי שאלוקים ברא אותנו ושרצונו ייעשה בחיינו.

מי יתן ואמצא אותו היום.

מרגש, ומעורר 'קנאת סופרים' (קלה) באופן אישי, לי דווקא מובנת מאוד ההתרגשות והבכי, זו לא רק הפגיעות כפי שהיטבת להגדיר בתיאורך המשובח, למדתי שיש בכי שאינו יללה, בכי מהנשמה, של חיבור, והדמעות הן 'מקלחת של הנשמה'.

השתתפתי בלא מעט 'מפגשי צעד ראשון', הגם שהיה שוני בין אחד למשנהו, תמיד בלטה תחושת שייכות חזקה משותפת אצל כולם. משהו פנימי שהיה מנותק זמן רב פתאום מתעורר, אנחנו חשים לראשונה מחוברים למשהו ולמישהו בעוצמות גבוהות.

איש מקצוע יקר אמר לי פעם שכולנו, כל המכורים הינם אנשים רגישים מאוד, שהתרגלו 'לכסות' את רגישותם הרבה לברוח ממנה, היא היתה סמן של חולשה,  מרגע שהמכסה מוסר, הנשמה יכולה לבוא לידי ביטוי.

במקרה דנן נראה 'שהיציאה המשותפת מהארון', לאחר פרק זמן של חיבור וירטואלי יצרו אצלכם מימד נוסף של שייכות ומכאן החיבור העמוק.

חזקו ואמצו, אל תרפו.

ישר כח נתן, יש בך עוצמות בלתי רגילות.

התיסכול שהבעת אתמול מהפיצול אישיות שאתה חווה, מגיע ממקום עמוק של שלימות, הלוואי שהייתי מרגיש את האבסורד באישיות שלי בצורה חזקה כמוך.  האובססיה שלי להיות בשליטה גרמה לי להיות מרוכז לגמרי בצורה בה אני מתפס כלפי חוץ, ושם הכל נראה טוב.

אני חושב שהפגישה אתמול הביאה אותי צעד אחד קדימה בהבנה עד כמה האישיות שלי מפוצלת, ובהרגשה של התסכול והחוסר אונים הקשורים בזה.

תודה רבה לך ולכל שאר המשתתפים