משוחרר,
סלח לי על ההתערבות, אבל נראה לי שבקטע הזה אנחנו משתמשים בהמון הונאה עצמית, כדי לא לראות את המצב האמיתי שלנו. אף אחד לא רוצה לחשוב שהוא בפשיטת רגל, אז עדיף להוסיף כמה אפסים למאזן העיקר שהעסק ימשיך לפעול. הבעיה היא שבסופו של דבר נגמרות כל הרזרבות והעסק קורס בקול רעש גדול.
נכון, גם אני הגעתי לתכנית כאשר כלפי חוץ הכל תקין. אני בעל, אבא, מפרנס וכו' וכו'. לא רק שאדם מבחוץ לא חשב שהחיים שלי מתפרקים אלא שגם אני לא הבנתי את זה... אז נכון שבהתחלה חשבתי שהבעיה היחידה שלי היא עם "הודינו כי אנו חסרי אונים מול התאווה", ובאמת שלא הבנתי מה רוצים ממני עם "אבדה לנו השליטה על חיינו", אבל כל יום נוסף בתכנית מוכיח לי שזה בדיוק הפוך. עיקר הבעיה שלי היא עם איבוד השליטה, ואילו התאווה היא בקושי קצה הקרחון, לוע הר הגעש שממנו יוצאת הלבה. תחשוב על מדען שחוקר את הרי הגעש ולא מסתכל לבטן האדמה והוא לא מבין למה ההר מתפרץ, ככה בערך אנחנו נראים כאשר אנחנו מדברים רק על התאווה בלי להסתכל על המצב הכולל שלנו.
כעת קח לעצמך רגע ותנסה להיות כנה עם עצמך. תשאל את עצמך רק שאלה אחת: למה הגעתי לתאווה? אני מפנה את השאלה דוקא אליך, כי בשונה ממני למשל שהתחלתי לאונן בגיל 11, אתה מספר על משהו אחר לגמרי, איך התחלת לצפות בפורנו רק כמה שנים אחרי החתונה, וזה כמובן מעלה את השאלה הפשוטה: מה קרה שדחף אותך לשם? תרשה לי לנחש שזה לא היה העובדה שהכל בחיים החזיק מעמד כל כך טוב (כפי שכולנו מנסים לייצר לעולם כולו ולעצמנו) אלא ההיפך מכך.
אז עם יד (אחת) על הלב, ויד (שניה) אוחזת בעט, אולי יותר קל לעשות רשימה של איבוד השליטה אליו הגעתי, אותו איבוד שליטה שגרם לי להיות מכור. אני רוצה לחדד כאן את הנקודה הזאת. צפיה בפורנו עדיין לא גורמת לי להיות מכור. אני מעריך שהמון אנשים עברו את התהליך שלי (אוננות בגיל צעיר) וגם את התהליך שלך (צפיה מינימלית בפורנו בגיל מבוגר יותר), אבל לא הפכו למכורים. אבל אצלנו זה שונה. אנחנו התמכרנו. זה מיד מחזיר אותי לשאלה - מה קרה? ומחזיר גם לתשובה - חיי הפכו בלתי ניתנים לניהול, עד כדי כך שהדרך היחידה שידעתי להמשיך להחזיק בהם היתה על ידי התמכרות.
הרשימה הזאת של איבוד השליטה היא די פשוטה. אקח כדוגמא את היחסים עם אשתי. כמובן שההורים, בני המשפחה והידידים היו בטוחים שאנחנו דוגמא וסמל לשלום בית למופת, אבל האם זה באמת היה המצב? (כמובן שלעצמי סיפרתי שהכל בסדר, וזה רק עליות וירידות רגילות, אבל זה קשקוש). הלאה: התחושות הפנימיות שלי. כמובן שלעצמי לא ידעתי בכלל שיש בעיה כי לא נתתי לעצמי לחשוב בכלל ולהרגיש, אבל המציאות היא שהרגשתי בודד, מנותק, בעל פיצול אישיות ועוד. ומה לגבי אופן קבלת ההחלטות בחיי? האם הייתי שקול והגיוני או שהכל היה אימפולסיבי וללא שום אחריות אמיתית? אפשר להאריך את הרשימה עוד ועוד אבל אני מקווה שהרעיון מובן.
לכן, השאלה שלי היא הפוכה לגמרי: מכיון שברור לחלוטין שאיבוד השליטה הוא העיקר, ואילו התאווה היא רק סימפטום ונקודה צדדית לחלוטין, למה לא כתבו את הצעד הראשון הפוך: הודינו כי אבדה לנו השליטה על חיינו, ובתוך סוגריים - וכי אנו חסרי אונים מול התאווה?
מה ששמעתי מחברים אחרים זה שאף אחד לא היה מסכים להודות בכך, כיון שרק מי שהתרסק והכאב של התאווה הביא אותו לכניעה - מסוגל להודות באיבוד השליטה. או במילים אחרות: נכון, היה צריך לכתוב את זה הפוך, אבל כדי להקל עלינו את המלאכה שינו את הסדר והתחילו מהתאווה, מה שנותן לנו את הדחיפה להמשך עשיית הצעדים כולם.
