נדמה לי שבאחד המיילים היומיים, או באחת ההודעות בפורום, ראיתי מישהו מגדיר שהוא נמצא במצב עכב"ר - עייפות, כעס, בדידות, רעב.
אני מרגיש אותו דבר מאתמול. הדבר היחיד שעצר אותי מליפול זה הטבלה, שהרגשתי שחבל לי להרוס ארבעים ושנים ימים של נקיות שאף פעם לא היו לי. אבל זה קשה.
מאתמול בלילה התחלתי ללכת על הגבול, מצאתי את עצמי באחת בלילה אחרי יום של תחושת בדידות קשה, הורדתי קצת את החסימה באינטרנט, התחלתי לראות ביוטיוב דברים בסדר אבל בסוף הסרטון יוטיוב מציע עוד הצעות וד"ל, ולאט לאט גם לחפש ישירות.
אני מקווה שעצרתי בזמן, במעידה ולא בנפילה, כי לא הגעתי לפורנו - מקסימום לדברים שבטלויזיה של היום מראים חופשי, וגם זה תוך מלחמה וממש רגע לפתוח ורגע לסגור.
מצד אחד, אני ממש שמח, כי לפני הטבלה לא היה שייך בכלל שאגיע לכזה מצב ולא אפעל על התאווה עוד יותר, כולל חומרים קשים והוצאת ז"ל, ואתמול והיום פשוט עצרתי לפני כן.
מצד שני, קשה מאד, ולמרות שנכנסתי לאתר וממש רציתי לכתוב ולספר - הרגשתי כאילו אין טעם, וכאילו הכל כבר אבוד ואני לבד במלחמה הזו.
ניסיתי לחשוב על ה', אבל ממש פחדתי להרפות כי הרגשתי שאם אני ארפה - אני אפול עוד יותר. בינתיים זה קצת עבר, במהלך הבוקר הצלחתי לשתף מישהו בקושי הזה, ואפילו אני מצליח לכתוב עכשיו את ההודעה הזו - וגם זה לא קל לי.
אני מקווה שהגל מאחורי, אבל ממש לא בטוח. מה עושים כדי שיהיה את הכח לעצור עוד קודם?
אני ממש מודה לה' שהציל אותי לפני נפילה חריפה יותר. אני גם ממש רואה שהמצב היום טוב לאין ערוך מבעבר. ובכל זאת, גם מעידה כמו אתמול אני ממש ממש ממש לא רוצה. ברור לי שלא אוכל לעצור עוד הרבה פעמים במצב כזה. לפני עשרה ימים היתה לי מעידה דומה, ועצרתי עוד קודם, כעת המעידה קצת יותר גדולה. חושש מאד מליפול, וחבל חבל - כי באמת החיים הרבה הרבה יותר יפים בחודש וחצי האחרון.

אני שמח בשבילך שנשארת נקי!
בזמן קשיים כאלה, לימדו אותי קודם כל לעשות פעולה הפוכה מהרצון שלי.
לב ליבה של המחלה שלנו הוא הריכוז העצמי- אם תצליח לעשות משהו חיובי שאתה לא מעונין לעשות-
יתכן שתחוה שחרור-רק להיום. (כך זה בכ"א אצלי.)
אח"כ אני מנסה לראות היכן הזנחתי את הפעולות ולתקן.
אני רואה ארועים כאלו כאיתות אזהרה, ומשתדל לתחזק את ההחלמה- לא בכל יומא מתרחש ניסא.

לmoshdad, רק הבהרה קטנה, ניצחון סופי אף פעם לא יהיה לנו, החיים הם מלחמה עד המוות... איך כתוב "אל תאמן בעצמך עד יום מותך", אבל בהחלט אפשר לסגל יכולות להתמודדות עם ההתמכרות והצלחה בדבר. והכל יבוא רק מאיתו יתברך, כשאנחנו מתרוממים ומצליחים, זה לא בגלל שאנחנו עשינו משהו, אנחנו רק קיוינו ייחלנו וביקשנו שהשם יעזור לנו, והוא עשה לנו את העבודה, איך כתוב "לא עליך המלאכה לגמור, ואין אתה רשאי להיבטל ממנה".
לפותח הפורום, אני איתך, וכולנו איתך כאן במאבק הזה, אשריך שזכית להרור אחד פחות, למרות שזה אבסורד, אחרי כל ההרהורים והמראות שראינו, אחד פחות נראה ממש אפסי, אך יש לנו מזל, שהמשגיח שלנו ממרום רואה את הדברים אחרת ופועל איתנו בחסד וברחמים מרבה מחילה לחטאים וסליחה לפושעים שכמונו...

הלוואי ונזכה לראות אור באור החיים...

אם אתה מכור- אתה חולה ולא חוטא. בטח לא פושע.

תודה רבה לכל המגיבים. זה מאד מחזק.
אדם - זה היה באחת בלילה. מה עושים בזמן כזה? יש למי להרים טלפון? בבוקר כשראיתי שזה ממשיך דיברתי עם אשתי, שהיא מודעת לעניין.
רק להיום - אתה יכול לתת דוגמא לפעולה מהסוג שהזכרת? איך ומה זה עוזר?

פעם שמעתי מרב גדול, שבשמיים ישאלו את האדם מדוע הוא נכנס בכלל למעגל ההתמכרות, ולא למה אתה לא מפסיק עכשיו ממעשיך...

יש דברים מפתיעים בחיים, הבעיה שאנחנו סגורים כל כך בתוך עצמנו, שאיננו מסוגלים לראות ולשמוע אותם...
כיצד לפתוח את הלב? שאלה שתמיד שאלתי את עצמי.. ונשארתי ללא מענה.

ראשית, התמכרות היא מחלה, וכנראה היא מלידה. כל אחד שיבדוק בעצמו יראה שגם קודם לגיל 13 הוא היה מכור- ואז בוודאי עוד לא היתה לו בחירה.
שנית, אחד הדברים שלמדתי בתוכנית הוא שאלוקים לא "מחפש אותי", לא נותן לי נסיונות ואז חושב היכן ניתן להאשים אותי.
הוא אוהב אותי, אכפת לו ממני, ונתן לי את המחלה הזו כדי שאפנה אליו כל הזמן ואהיה תלוי בו, שזה הדבר הכי טוב שיכול להיות.
אני כמכור- אם לא אפנה אליו כל הזמן, ואלמד לנהל את חיי לפי רצונו- אני אמות!

happyjew כתב on 12 יוני 2012 10:55:

ישנם פעולות יומיות שעושים באופן קבוע ובמפגש עם תאוה, בזמן כזה שאני מרגיש את האובססיה או לחילופין מרגיש מנותק ומרוכז בעצמי-
לימדו אותי לעשות הפוך מרצוני- זה יכול להיות שטיפת כלים אם "לא בא לי", להתקשר לחבר, לכתוב מה קרה לי וכו'.
בד"כ אני נעזר בספונסר במקרים כאלו או בחבר שיראו לי מה כדאי לי לעשות.
כמובן שזה בצירוף תפילה לאלוקים- כי רק הוא יכול להחזיר להחזיר אותי לשפיות,
אך כשאני פועל נגד רצוני- אני מכניס אותו לחיים שלי ע"י שאני יוצא מהריכוז העצמי שלי.

ידידי היקר, תרשה לי לשאול אותך שאלה נקודתית על הדבר שכתבת, אם ההתמכרות היא אכן מלידה כמו שאתה אומר, אז אין כל סיכוי שנצליח לשנות אותה, נצטרך לחיות כל החיים עם ההתמכרות. מי שאמר לך שההתמכרות מלידה, כנראה מנסה להכשיל אותך, כי אם תבדוק טוב טוב את הדברים, תראה שכמעט ולא ניתן לשבור את הטבע שאיתו נולדת. לכן, לאט לך.
אני, באופן אישי, התמכרתי מגיל צעיר מאוד, עוד לפני הבר מצווה, אבל אין זה אומר שזה הטבע שלי, זה בגלל שהייתי חשוף למראות אסורים הרבה זמן...

"אין אדם נוקף אצבע, אלא אם כן מכריזים על כך מלמעלה", אני חושב שכל אחד גם אם הוא לא מכור, צריך את הכל באותה מידה, ואולי אף יותר... כל האנושות צריכה להכיר שאלוקים הוא המלך העליון, וכל הבריאה מונהגת על ידיו, והכל מושתת על פי מאמרו, ברגע שיהודי מנותק ולו לרגע מאלוקים, הוא מועד להרבה פורעניות וחולאים ומכאובים.
אלוקים נותן מחלות כדי שנהיה תלויים בו? אך אם המחלה מלידה, אז איפה כאן הבחירה? משהו מוזר לי בדבריך... הסבר בבקשה.

בשורה התחתונה, כולם צריכים את אלוקים, בייחוד אנחנו... ושהלוואי ושנזכה באמת לחיות בקרבתו, ולחסות בצל כנפיו, אמן כן יהי רצון!

משוש, העלית נקודה חשובה מאד בדבריך- את ההתמכרות לא אוכל לשנות כל חיי, אני חסר אונים מול התאוה.
זה אחד הדברים שגילו האלכוהוליסטים שייסדו את התוכנית של שנים עשר הצעדים, ההתמכרות היא מחלה שא"א לרפא לעולם- אלא רק להתמודד נכון בעזרה התעוררות רוחנית.
בפרק 3 ב"ספר הגדול": "...זהו הצעד הראשון להחלמה. יש צורך לנתץ את האשליה שאנו כמו אנשים אחרים או שנהיה כמו אנשים אחרים". (אין לי כח לצטט הכל- כדאי לך לקרוא שם)
(בקשר למה שכתבתי שזה מלידה- זו מחשבה שלי ועבורי אין זה משנה אם זה נכון או לא, מה שחשוב שזו מחלה.)

מה שכתבת שהיית חשוף למראות אסורים בילדות- אני לא מעונין שנכנס לויכוח על זה כיון שאין כאן הוכחות חד משמעיות, אך האם יתכן שישנם אנשים שראו כמוך מראות כאלו- והם אינם מכורים? או שלא ראו והם כן מכורים?

אני באופן אישי רואה מכורים מחלימים שהחיים שלהם השתנו באופן יוצא מן הכלל והם מאושרים, והם דוגמא בשבילי לאן אפשר להגיע אחרי שנות מפוכחות. אך הם גם דוגמא עבורי לאנשים שיודעים שהם חסרי אונים ומתנהגים כך, ושאם הם לא יעשו את הפעולות- הם יחזרו להשתמש. (היו מקרים שאנשים נפלו אחרי שנים של מפוכחות כשלא עשו פעולות של החלמה).

בענין הקשר עם אלוקים- אשתדל להסביר את עצמי בפעם אחרת.

בשביל לקרוא להתמכרות מחלה שלא ניתן לרפא אותה, אתה חייב להביא הוכחות מדעיות המראות שההתמכרות היא מחלה שלא ניתנת לריפוי.
וכשאני מדבר על הוכחות מדעיות, אני מדבר על הוכחות חותכות, שמוכיחות בדיוק שההתמכרות היא מחלה במוח, מחלה בעצבים, שלא ניתן לרפא אותה בשום אופן. התמכרות, אם ניתן להגדיר אותה כמחלה, היא דומה מאוד למחלות נפשיות, שכמובן לא קיימות אלא רק המצאה של איגוד הפסיכיאטרים האמריקאי, שכתב את הספר הבעייתי DSM.
בעצם, לפי דבריך, החברים התמכרו לשיטת 12 הצעדים, משמע, שבלעדיה הם יפלו כמו כלום, זאת אומרת שאין להם אישיות עצמית וגם לא תהיה להם אישיות עצמית לעולם. כי הם מכורים! לדעת שכל חייך תהיה תלוי בקבוצת תמיכה, בספונסר שיושב לך על הזנב ומחליט בשבילך החלטות, כי אתה לא מסוגל להחליט לבד, זה מגוחך פשוט.
אני מסכים, באופן חד משמעי, שאדם מכור זקוק בתחילת דרכו מהיציאה מההתמכרות קבוצת תמיכה, ספונסר, ואת שיטת 12 הצעדים. כמובן שיש עוד דרכים לצאת מההתמכרות, אך לא נדון בהם. מכיוון ששיטת 12 הצעדים הוכיחה את עצמה כטובה. ואין טעם להכנס להתפלספות על עוד שיטות.
אך מכאן ועד לחיות כל החיים כך, אם זאת דרכך האישית אז תהנה לך, אך אל תגיד שרוב המכורים מכורים מלידה, וחייהם נהרסו עוד בטרם נוצרו.

ואני לא מתנגד לשיטת 12 הצעדים, אני בעד כל דבר שקשור בחוויה קבוצתית ותמיכה רגשית כנה, במיוחד שזה בא מלב פתוח של מכורים שעוזרים זה לזה, הקשרים בניהם, הם אלו, שכנראה מביאים להחלמה, לראות שתמיד יהיה מישהו שיילך איתי ויעזור לי. חבר קרוב שכולנו רצינו שיהיה לנו, חבר אמיתי, ולא כמו התאווה שסיפקה לנו אמנם חברות, אך כל כולה ריקבון אחד גדול. (אני מציין את הדברים האלו, שלא יתנפלו עליי כאן חבר'ה ויחשבו שאני שוב משנה את דעתי לגבי הקבוצות, מומלץ לקרוא טוב טוב את תוכן המילים לפני שחושבים עליי מחשבה כזאת, בתודה מראש).

ניתוץ האשליה הוא חלק הכרחי בהחלמה, "זהו הצעד הראשון להחלמה..." אך אחרי הריפוי הסופי, ייתכן מאוד שלא נצטרך עוד לחיות באשליה הזאת...

אתה חוזר שוב לאותה נקודה, וזה לא משנה אם אתה בעד השיטה או נגד. מה שברור הוא שעבור כל אחד מהמכורים שהולכים בשיטה הזאת, ההבנה הזאת (שעליה מדבר "רק להיום") היא זאת שמחזיקה אותנו בשפיות, ואתה מנסה לשמוט אותה מתחת לרגלינו.

אז כפי שכתבתי לך באריכות בעבר, אין לי שום ענין בהוכחות מדעיות, ולא אכפת לי שאתה חושב אחרת. גם לא מעניין אותי האם אתה חושב שיש לי יותר אישיות או פחות אישיות, אכפת לי רק דבר אחד: אני לא רוצה למות. נקודה.

ומכיון שהדרך הזאת (כולל כולה) היא התכנית היחידה שאני מכיר לחיים השפויים שלי, אני לא הולך לוותר עליה.

בכל אופן, למרות שהדברים כבר נכתבו פעמים רבות, אכתוב כעת פוסט בנושא הזה שיסביר במה אני שונה מאנשים אחרים.

משוש יקירי!
אני מאד מבין את הקושי שלך לקבל שזו מחלה לכל החיים- גם אני הייתי מתוסכל מכך מאד, ואני רוצה לשתף אותך במחשבות שגרמו לי להודות לאלוקים שעשה אותי כזה! (ישנם עדיין זמנים רבים שאני חוזר ל"חור השחור" ומתוסכל מזה, אך לאט לאט- כמו כל התקדמות רוחנית בתוכנית- אני זוכה להפנים את חסדו של אלוקים.)

כמו שכתבת- כל אדם חייב להיות קרוב לאלוקים, אך אני כמכור יודע, שאם אפסיק לדבר איתו- ואני מדבר על שיחה ממש כמו לחבר- מהר מאד מצבי הרוחני יורד והסבל עולה, היו פעמים שכמעט נפלתי וגם מבחינה ריגשית חזרתי למצב הקשה שהייתי בו קודם התוכנית. הספונסר שלי לימד אותי- על כל פעם שאתה מתקשר אלי לקבל עזרה (ובתקופות הקשות שלי זה הרבה) תדבר עם אלוקים לפחות פעמיים, כיון שכמכור יצאת מגבול העזרה האנושית, רק אלוקים יעזור לך.
אתה מבין? אולי אדם רגיל יכול להסתפק ב3 תפילות ביום, אני חייב להיות קשור אליו. אדם רגיל יש לו את הפריבלגיה לשמור טינה- אותי זה יהרוג! כ"כ לגבי פחדים אנוכיות וכמובן תאוה- אותי זה הורג! וזה חסד אלוקים בשבילי, שהוא שם אותי במצב שאני חייב להיות רוחני.

יש דברים שאני לא יכול להעביר לך דרך הכתב, ואולי גם לא במילים, אך ראיתי אנשים נקיים שגם מחלימים וכמובן לוקחים את התוכנית הזו לכל החיים- אני רוצה את מה שיש להם! הם מאושרים בעבודה הרוחנית שלהם! יודעים להתמודד עם כל קושי שיש להם בחיים!
אני מקוה שהבהרתי את עצמי כראוי.

אני רוצה להתייחס למה שכתבת מנקודה יותר פרקטית:
אתה כותב  הורדתי קצת את החסימה באינטרנט, התחלתי לראות ביוטיוב
נראה לי שבלי קשר לכלום זו ההתחלה של הכל. בשביל שאלכוהוליסט לא ישתה יין הוא צריך לא לשים לידו בקבוקים. למרות כל המילים היפות יש דבר אחד ברור כשיש אפשרות ליפול במוקדם או במאוחר זה יקרה.
ולכן שמע נא ידידי זרוק מביתך את החסימות שאפשר להוריד אותם, קח אינטרנט אתרוג, או נתיב, כל הדמיונות של אינטרנט חסום שאפשר לפתוח אותו זה קשקוש אחד גדול, זה להחביא את הבקבוק לא בסלון אלא מתחת למיטה. (ישר כח... לא עשינו כלום!)
דבר הכי פשוט שאתה יכול לעשות זה לא לאפשר לעצמך חסימה שאפשר להוריד אותה. אצלי זו הייתה הטעות כל הזמן וכשעליתי על זה החיים שלי פשוט השתנו.