זה לא הגיוני מה שקורה איתי.
אני לא מצליח להבין את עצמי.
מה אני עד כדי כך דפוק? משוגע? מזוכיסט?
מה נסגר איתי??
לעזאזל.
זה חלק ממה שעבר לי בראש אינספור פעמים אחרי עוד נפילה,
שבאה אחרי עוד הבטחה חזקה לעצמי,
שהפעם האחרונה הייתה (באמת!!!!) הפעם האחרונה,
וזהו,
"No More Mister Nice Guy"
אני יותר מדי מוותר לעצמי כנראה,
הגיע הזמן לקחת את עצמי בידיים ולהפסיק עם התאווה הארורה הזאת אחת ולתמיד.
עד הפעם הבאה שהיא תקפוץ לבקר, או שאני אחפש אותה, לא משנה.
ושוב ליפול שדוד.
ושוב ושוב ושוב....................
עד שבחסדו יתברך הנרטיב בחיי השתנה.
הפסקתי רק לרצות להפסיק,
לחשוב על זה כל הזמן כמה אני מסכן ופגום ולהלקות את עצמי.
והתחלתי לעשות מעשים בפועל.
אני בתחילת החלמתי לא התחלתי ישר עם הצעדים,
אבל אפשר לומר שהטריגר המרכזי לעשיית המעשים שעשיתי,
היה תחושה של חוסר אונים באופן רגשי ועמוק וכואב, ממש.
נפלתי אחרי שסיפרתי לאשתי על ההתמכרות והמעשים שבעלה 'הצדיק' עושה,
אחרי שראיתי כמה זה כאב לה לשמוע, עם דיבורים על גירושין, ובכיות, וצעקות, והמון כאב שלה,
ובכל זאת זה לא עזר.
זה גרם לי לחוש ולהרגיש שזהו אני נטול שליטה על המעשים הללו, לחלוטין,
שום דבר לא ימנע ממני להפסיק, אני חייב עזרה חיצונית,
עם כל הקושי והתחושה שאני חכם ומבין יותר טוב מכולם בהכל, אין לי ברירה.
ועשיתי מעשים.
הלכתי לטיפול זוגי, ואח"כ לטיפול פסיכולוגי,
שבוע אחרי שבוע,
יושב על הספה, ומשוחח על חיי, מצפה לאיזו התגלות ותובנות חדשות על חיי,
וכלום, חבילת הטישו בצד נותרה מיותמת, לא מזיל אפי' לא דמעה אחת שם,
לפעמים חש שהפגישה היום איתו עזרה לי קצת להבין איפה כל השנים שגיתי,
אבל הרבה יותר פעמים חושב מחשבות על למה אני פה בכלל? זה בכלל לא עוזר לי,
נראה לי שהוא סתם מושך זמן כדי שאשלם לו עוד שלש מאות ש"ח לשעה,
מאיפה יהיה לי כסף לשלם לו שבוע הבא? או לקנות מטרנה?
למה ה' עשה לי את כל זה.
למה אני כזה רגיש ועדין.
נמאס לי מעצמי.
אוףףף.
עוד פגישה ועוד אחת ועוד, ועוד,
ממשיך להגיע,
לפעמים בשמחה לפעמים בחריקת שיניים,
אבל ממשיך,
למה?
כי אין לי ברירה.
וככה לאט לאט, יום אחרי יום, פגישה אחרי פגישה, משהוא לאט לאט כנראה השתנה בי,
בעומק התודעה הבלתי מודעת,
בהרגשה הפנימית,
שזה לא שווה לי,
כל פעם שיצאתי מהבית למרות הגשם/חמסין/פדיחות,
הפנמתי עוד ועוד שאני מעוניין להשתנות, באמת,
ואני עושה מעשים בשביל זה,
אני לא רק רוצה ומייחל,
אני ממש ממש עושה,
זה מה שבנה בי להבנתי, את התחושה וההבנה הפנימית, והנסתרת,
בחלק שלא נגיש לי במוח ע"י רצונות ומחשבות, אלא רק ע"י פעולות,
שאני לא באמת רוצה ל-פור/או-נן, אני רוצה לעצור את זה,
ולאט לאט, צעד אחר צעד, בחסד ה' עלי, הרגשתי שאני מקבל חזרה את היכולת לבחור,
להימנע רגע לפני שאני מפיל את אבן הדומינו הראשונה בטור תגובת השרשרת הכימית במוח שלי,
להימנע מהתמודדות מתסכלת שוב עם הצורך הבלתי נשלט להרגיש אופוריה,
לכמה רגעים, ספורים,
תמיד יותר מדי קצרים.
כי זה ממש מכביד על חיי,
ואין לי גם ככה כוח אליהם..
אני חייב להפסיק.
זאת החוויה שלי וההבנה שלי איך השינוי שבי קרם עור וגידים,
אני בטוח שיש עוד דרכים,
אלו המעשים שעבדו בשבילי.
'רק להיום'.
מה המעשים שלכם?
"במשחקים האוליפיים אין מקבלים את העטרה היפים או החזקים ביותר, אלא המתחרים (כי מהם המנצחים).
כך גם בדברים הנאים והטובים של החיים: הזוכים בהם, ובצדק, הריהם עושי המעשים" - אריסטו.
