"ואתה תקוע על חבורה של מוגבלות שגם אם הן יקימו משפחה, אני ממש מרחם על הבעל."

אני גם לא מבין. אם אני רק אשנה את הראש החולה שלי, אני יכול להיות כל ערב עם בחורה מדהימה, שתעניק ותתן ותגרום לי להרגיש גבר בכל רמ"ח איברי, והראש שלי מעדיף לפנטז על יריקות והשפלות.
הפסיכולוג שלי טוען שזאת הדרך שלי לשחזר את המוכר מהילדות- ניחא, נגיד, הבנתי והפנמתי, אבל איפה זה עוזר לי "התובנה" הזאת?

שוב אני כותב לריק, אף אחד אינו מבין על ליבי, וגם אם כן, בטח שאין בכוחותיו לעזור לי.
למה אני לא שובר את המחשב הזה. למה אני לא יוצא מזה?! פשוט יוצא מזה !!!!!!!!!!
כל פעם סיפור חדש- אני בבית עכשיו. אני חנוק. עצבני. מוטרד. בא לי כבר לעוף מפה- שלא יגעו בי, שלא יסתכלו עליי, שלא ידבר אליי.

בא לי מקום שיתן לי הזדמנות להתחיל מחדש ולבנות משהו...
אבל איך אפשר...

בא לך שמישהו פה יכתוב שהוא רוצה שתגור איתו ביחד D=
הלוואי שלמישהו הייתה את היכולת לכך.

הדבר המינימלי שחשבתי שיכול לתקן את הבעיות שלי בחיים, זה בכך שאתיישב ואתחיל לעשות סדר.
אפילו סדר פיזי בחדר שלי.
להשיג ולחשוב על כלים חדשים להתמודד עם השקרים והבעיות.


לפני כמה דקות לקחתי את הפטיש לסדר משהו, משהו קטן שהייתי צריך לתת לו קונטרה עם היד השניה.
וכך יצא שדפקתי לעצמי את האגודל בכל הכוח בכלי עבודה רציני, פטיש של 0.5 קילו לפחות ובתנופה ובכוונה ליישר מתכת.
ורק אז רציתי לצעוק בכל ליבי, כשכאב לי, כמה אני אוהב את היד השמלית שלי, וכמה שאני מרגיש אותה וכמה לא הערכתי אותה כל החיים שלי ואני אוהב אותה.

מוזר.
12 שבתות שבכל אחת מהן רק השתוקקתי שיגיע כבר יום ראשון ואגיע לעבודה.
זאת השבת הראשונה שאני לא רוצה לקום מחר לעבודה. גם את זה הצלחתי לקלקל. זאת הייתה ההזדמנות שלי לצאת וגם פה סגרתי לעצמי את הדלת.
אינני יודע אם אמצא את עצמי בעולם הזה, אם אמצא מקום שהוא שלי, שבו ארגיש כבוד, שלווה, שקט, סיפוק.

אני על הקצה. לגמרי. העולם נראה לי כמו תעתועים, אני פה להעביר את הזמן, והזמן נגמר בשבילי.

אין לי מקום אחד בעולם אני יכול ללכת אליו ולהרגיש בטוח וטוב.
הצלחתי להגיע לסכום כסף שהצבתי לעצמי לפני העבודה. אבל עכשיו אני כל כך בחרדה ודכאון- שאני לא יכול לטוס כמו שתכננתי.

הרופא משפחה שלי נתן לי מספר של פסיכולוגית, אבל זה מעט מדי ומאוחר מדי.
אני צריך מישהו שיסדר לי חיים עכשיו, מה יעזור לי 40 דקות בשבוע.
מחר אני מודיע על התפטרות מהעבודה. ואולי אני אנסה שוב להתאשפז. שמה אני יחווה עוד טראומה.

בגיל 27- אני כלום. והעתיד שלי צופן לכלום- לחיים של אומללות, עבדות וחוסר מיצוי.

ולחשוב שהייתי מילמטרים להיות הגדול מכולם, המאושר מכולם.
הבסיס שלי דפוק, לא משנה כמה אני אבנה עליו, כשהבסיס רקוב שום דבר לא יצמח.

ה-OCD שלי השתלט על כל חלקה בחיי, החרדות, האישיות התלותית והילדותית נשארה ולא גדלה בגוף של "גבר" בן 27. אף אחד לא יודע שאני לא גבר, אני תינוק שמחפש את אבא ואמא שלו, מחפש את המשפחה שלו.

ללכת לאישה עכשיו, שאי אדבר ואדבר והיא תקשיב, והזמן ימרח.. ומשבוע לשבוע היא תשאב ממני עוד 500 שקל. וזה סתם ילך לפח. ועוד טראומה איך בזבזתי את הכסף.

זה כל כך כואב, כי אכלתי קש כדי לעבור את ה-3 חודשים האלה בעבודה, קש אכלתי. ועכשיו שהגעתי לסכום שרציתי- אני לא יכול ליהנות ממנו.

אולי תצא לדייטים ותזמין בחורה למסעדה או שתקנה לה מתנה יקרה (אבל סימלית).
בלי כל הקטע של הניצול.

שמע... הייתי רוצה לדבר איתך אישית, כי יש לי בעיה קצת בכיוון אחר.
ההורים שלי ממנים לי בית ואוניברסיטה, ואני בפועל לא מתפקד בכלל. לא לומד כמאט ובכלל לא עובד.
מדובר על מובטלות של 5-7 שנים. אני אני צריך להתבייש בעצמי אבל בפועל אני שקוע בכזו עצלות, עצבות וחוסר ייציבות.
שאני לא מצליח לצאת מעצמי ולעשות עם עצמי שינוי ("להוריד את השומן שהצטבר 7 שנים")
אולי תוכל להדריך אותי איך לעשות זאת?

"אולי תצא לדייטים ותזמין בחורה למסעדה או שתקנה לה מתנה יקרה (אבל סימלית).
בלי כל הקטע של הניצול."

למה שאני יעשה דבר כזה?

"שמע... הייתי רוצה לדבר איתך אישית, כי יש לי בעיה קצת בכיוון אחר.
ההורים שלי ממנים לי בית ואוניברסיטה, ואני בפועל לא מתפקד בכלל. לא לומד כמאט ובכלל לא עובד.
מדובר על מובטלות של 5-7 שנים. אני אני צריך להתבייש בעצמי אבל בפועל אני שקוע בכזו עצלות, עצבות וחוסר ייציבות.
שאני לא מצליח לצאת מעצמי ולעשות עם עצמי שינוי ("להוריד את השומן שהצטבר 7 שנים")
אולי תוכל להדריך אותי איך לעשות זאת?"

אני ממש לא במצב של להדריך מישהו. לדעתי מדריך טוב צריך לתת דוגמא טובה- ואני לא דוגמא לכלום.
אם אין לך שום בעיה נפשית כרונית (כמו אצלי) הייתי ממליץ לך לפנות לקואצ'ינג (אבל תלוי מאוד איזה- יש הרבה שרלטנים וחסרי הבנה בתחום הזה)

אולי מה שאתה צריך זה קצת סבלנות? 
לתת צ'אנס למפגשים השונים איזה שלא יהיו ולחכות כמה חודשים? אני בטוח שתרגיש איזשהו שינוי לטובה.
מה אתה אומר? אתה לא חושב ככה?

אפשר לשאול ממה נובע הדיכאון והייאוש? מאוננות בלבד? מהנפילה החוזרת לפורנוגרפיה? היא גורמת לך להרגיש ככה?

-באהבה ותמיכה אחי.

"אולי מה שאתה צריך זה קצת סבלנות? "
אולי. אני כבר 7 שנים יוצא ממשבר למשבר, שכבר אתה מאבד תקווה שיהיה טוב או שמשהו ישנה או יעזור.

"פשר לשאול ממה נובע הדיכאון והייאוש? מאוננות בלבד? מהנפילה החוזרת לפורנוגרפיה? היא גורמת לך להרגיש ככה?"
אם תשים לב, אני כבר 30 יום נקי. הפורנוגרפיה והאוננות גורמות לי לטראומות רבות (בניגוד אלייך שזה פשוט פוגע בך מוסרית) הייאוש נובע ממה שעברתי בחיים וממצוקות רגשיות.

אוף !!!! נימאס לי מהקשיים שלך !!! אני רק רוצה שתהיה שמח. אני קורא כאן והלב שלי נישבר.
מה שאתה עובר כ"כ קשה, הכאב שלך נוגע לכולנו. ניראה שאתה שונא עצות ומחמאות,
אז רק תדע שאוהבים אותך כאן. והלואי שתרגיש את זה דרך המסך שלך. אתה גיבור שאתה עוד איתנו,
ולפי הנסיונות שאלוקים נתן לך, אתה ניראה מתפקד כמצופה מאלוקים, פלוס.
קצאת גילוי לב ממני, מקווה שתרגיש את הערצה שלי אילך   

לוחם,
אתה איש רגיש וטוב- תכונות שלא מוערכות בעולם שלנו, ובטח שלא מתגלמות, אלו תכונות שמעכבות אותך בחברה שלנו.
אני רואה את הבעלים של החברה שאני עובד בה, ככל שהוא יותר רע, ככל שהוא יותר אטום, ככל שהוא יותר דורס אחרים- ככה הוא מרוויח יותר כסף, ונהיה יותר מיליונר...

שים לב שבד"כ אנשים טובים ורגישים לא זוכים בחיים להצלחה וכסף, ואילו הרעים הם בד"כ כאלה שקל להם בחיים, מרוויחים כסף.

יש לי לקוח אינסטלטור בעבודה שהוא בנאדם טוב ובגלל זה הוא לא מצליח למכור ולהשיג לקוחות, הוא בנאדם טוב- וחסר לו עבודה, לקוחות לא רוצים לשלם לו בעוד הכוונות שלו טובות והוא תמיד אומר את האמת. במקביל יש לי לקוחות שהם שקרנים, רעים, רמאים.. ואנשים על ימין ועל שמאל נותנים להם את הכרטיס אשראי שלהם.

איזה מאין עולם מעוות אנחנו חיים? אין הבדל בינינו לבין החיות.... מי שרע יותר... שורד... הטובים לא שורדים, בדיוק כמו בטבע עם החיות.

קשה להבין שהסיפור שלי נוגע במישהו, גם מהתגובות האוהדות, לי זה יותר מרגיש שאני נטל פה על הפורום.
בנאדם שלא יודע לאהוב לא יכול להרגיש שאוהבים אותו, גם אם ירעיפו עליו אהבה מכל כיוון.
אני לא גיבור ולא נעליים. וזה תמיד מצידך לחשוב שמה שאני עובר זה איזו תכנית שאיש למעלה הכין.
העולם הזה זה ג'ונגל, שום דבר לא מתוכנן, אין שום סיבה שאני יעבור את הנסיונות האלו. שום סיבה.
כשכל האנשים בחוץ חיים כרגיל (אני לא אומר שלאנשים בעולם אין בעיות, יכול להיות שיש הרבה יותר אנשים שהם במצב כלכלי הרבה יותר גרוע משלי, אנשים חולים במחלות סופניות- אבל אף אחד לא סובל נפשית כמוני- אף אחד לא עובר התעללות מצד החיים מהשעה שהוא פוקח את העיניים. אפילו בבית חולים- ראיתי חולים סכיזופרנים שהם לא מתפקדים ולא יכולים לתפקד בחברה- אך מעבר למחלה שמגבילה אותם- הם לא סובלים, הם חיים את הרגע, גם אם הרגע שלהם הוא טירוף.)
אל תעריץ אותי, אין לך על מה. בכלל, אל תעריץ אף אחד.

אני רוצה לעדכן, הדבר היחיד שמחזיק אותי זה הטיול לקולומביה...
העבודה שאני עובד בה כבר 3 חודשיים התגלתה כמקום של אנשים חיות פרא, רמאים, גנבים, חסרי תרבות- יש שמה רוע אמיתי. העבודה הזאת לא נתנה לי כלום חוץ מתלוש משכורת- היא רק לקחה ושאבה ממני.
אני לא יכול לעזוב אותה בינתיים- כי אני רוצה לטוס אוטוטו....
גם הטיול שאני עושה... אם הייתה לי אפשרות למות.. הייתי מוותר עליו.. והולך מפה..

ממה שיש לי אי אפשר לצאת- זה לכל החיים, זה בדם שלי, אישיות אי אפשר לשנות. את הרגישות שלי לגירויים אי אפשר לשנות. אני כל החיים ירגיש על הקצה, כל החיים אני ארגיש מוצף- ככה אי אפשר לתפקד ולחיות חיים ששווה לחיות אותם

אתה??????
נטפל????
אתה מושא להערצה על התמודדותך אל תרפה!!!!
תסתכל מה מספר הצפיות בשרשור שלך תבין שאתה אחד ה'בועטים' החזקים
חיבוקקקק
ממשיך לעקוב ולקרוא.....
מחכה לתמונות שלך מקולומביה (-:

אתה היחידי שיכול לשנות דברים בעולם.
המעשים שלך משנים את הסביבה שלך.
והסיבה גם תלויה במה שאתה תחליט.
איש לא הולך לכתיב לך אותה, גם אם תבקש.

תנסה לקרוא מחדש את ההודעות שלך, לעשות הפסקה ולהעריך הכל מחדש.
אתה אומר שאי אפשר לחיות על הקצה (אפילו שזה מטאפורה), אולי תתרחק מאט מהקצה... לכל דבר יש סייגים וגבולות שלא עוברים, אבל בתוך הגבולות אנו חיים.
גבולות המדינה, גבולות החוקים, גבולות הזמן המוקצב, גבול השמחה והמעשה.

בנוסף רציתי לציין שאני מאוד מעריץ את ההתמודדות שלך ומבחינתי אתה דוגמה אישית מאוד גבוהה עבורי.

שלום "free"
אני מאוד מקוה ש"מתחיל בדרך חדשה" ו"legopart" הצליחו להבהיר לך את טעותך.
אני שמח לומר בפה מלא שאתה טועה. כל הכבוד, אתה בטח יודע שלרוב מחלות נפש מתלוה תחושת היחודיות,
הרגשה שרק אתה עובר את זה, אף אחד לא מבין, לא איכפת, ובמיוחד אף אחד לא יכול לעזור. פגשתי חולי נפש שונים
שלצערי אין לי את הכלים לעזור להם, רק ליבכות איתם, או בלעדיהם.
ואם אני רק הייתי יכול לשנות אצלם משהו, זה היה תחושת היחודיות השלילית שלהם. אפילו לא לתקן אותם, שישארו חולים, רק שמחים. הסברת כאן לכולם כמה אתה שונה מהם, ושהם לא מבינים אותך, במקום לקחת את המילים שלהם כמו שהתכונו. הם פשוט אוהבים אותך כי להם אין מנגנון במוח שמזהיר אותם מהגרוע מכל. אנחנו פשוט כנים. 

טעות הוא לומר שהאטומים מוצלחים. יש להם כסף, אבל לא מוצלחים. מוצלח לדעתי זה אדם מאושר באמת,
שרק יכול להגיע ע"י שלמות במעשיו. העשירים המוצלחים שאני מכיר, זה אנשים שעבדו עליהם, ורימו אותם 100 פעמים. ובפעם ה 101 הצליחו, ורק הם המאושרים, כי הם שלמים. דיברתי עם אטומים, ותיתפלא, האטימות זה בד"כ מסכה של כאב. כמו שאמר הרב קרליבך זצ"ל אם מישהו לא מחייך אילך, תן לו חיוך, כי פשוט ניגמר לו.
העולם הוא רק לפי ההיסתכלות שלך, הוא לא רע או טוב, זה טבע. יש בזה יופי וחורבן, כל אדם רואה את מה שרוצה.
המוח שלך קשה לו להרגיש את היופי שסביבו, הוא פשוט רוצה לישמור עליך ולהזהיר אותך מדברים שבחיים לא יקרו.
למה להיסתכל על זה שכולם מתים, אפשר ליראות איזה ניפלא זה לידה.

ולמה אני מעריץ אותך, כי גדלות נימדד לפי אורך המסלול שעוברים, לא נקודת הסיום. נכון יש אנשים שיש להם כסף, שכל, יופי, בלי להשקיע מאמץ. אבל הם לא יכולים להסביר לי איך להשיג את זה בעצמי, כי הם לא התחילו מהנקודה שלי, וממילא אין להם אותו סיפוק והנאה ממה שיש להם. גם אם בסוף אתה מאחורי כולם, זה המסע המדהים והקשה שלך, שאני לא קבלתי מסיבות שרק אלוקים יודע. יש לך את הכוח לעזור לאנשים כמוך, ואתה לא היחיד, לא רק לחולים, אתה הרבה יותר ממחלה. והכי חשוב רק לך יש את הכוח לעזור לעצמך. אולי לא לבד לגמרי, אבל בסופו של דבר לכל אדם אלוקים נתן את הכלים לבעיות שלו, גם אם לא רואים את זה. זה יכול לקחת שנים.

אני אישית חליתי במחלה כרונית, ובזכות זה הקדשתי את החיים שלי לעזור לאנשים כמוני. גם אם לא ארויח כסף, אני אנחיל לילדים שלי, ולכל המעונין שהערך עליון שלי זה ליראות אנשים אחרים בצרה שלהם, ולעשות מה שאוכל. הרגשתי אישית שקל להרגיש מחלה, ולא בן אדם. וקשה להרגיש שאוהבים אותי, אם לא מבינים בדיוק מה עובר עלי. עזרתי לעשרות כמוני בזכות מה שעברתי (ולהרבה יותר לא הצלחתי לעזור). וגם אם לא ייצא לך לעזור לאנשים חולים כמוך , יש לך עוד הרבה יתרונות וקשיים שעושים אותך מה שאתה חוץ ממחלה.

בקיצור: כולנו רואים בן אדם ולא מחלה, וגם אם ניפגשת אם אנשים (רופאים ומקצוענים בעיקר) שרואים מחלה בלבד. זה לא נכון, ולא מה שאנו רואים !
תרגיש טוב

תיסלח לי על הכתיבה הלא מיקצועית שלי, ועל הדוגריות שלי.
אני גם לא מאריך כ"כ בד"כ.

לא שולל את מה שנאמר מקודם.
אצלי זה פשוט הפוך.
תהיה שמח או עצוב, העיקר תבריא. אם יש לבן אדם פרונקל על הישבן, זה משנה אם הוא שמח או עצוב. אני מאחל לו קודם כל שיהיה בריא.
תבריא תבריא תבריא!
תגיע כבר לסוף של המחלה הזו, תבריא, אתה מסוגל.


ביני לבין לוחם אמיץ: לגבי הרב שלמה קרליבך, רק שתדע שהוא היה היחידי שהרבי מלובביץ' ריחק אותו מהארגון הדתי של חבד (היחידי), rav-shlomo-aviner.blogspot.co.il/2012/11/blog-post_8102.html ולמרות זאת בתור רב הוא היה בדרגה גבוהה מאוד, ועד היום דבריו כשרים (מקווה שאני צודק), תקרא את המאמר בזהירות (אם הוא יעלה לך)


ואני מאוד מסכים עם זה בכל בן אדם אנחנו רואים אדם