לפני כשנתיים וחצי, התחלתי להשתתף בקבוצה חיה באזור מגוריי, ופגשתי שם חבר שבאותו זמן היה נקי בערך חמש שנים, אחרי כמה שנים נוספות שהיה בתכנית ורובן העביר בנקיות. אח"כ ראיתי אותו פחות ופחות בקבוצות ורק יצא לי לראות אותו מפעם לפעם בהזדמנויות אחרות (בית כנסת, חנות וכיו"ב). כל פעם שראיתי אותו, חשבתי לעצמי שזאת דוגמא טובה לאדם שהחלים (בלשון עבר) ולא זקוק יותר לקבוצות.

המודל שפיתחתי לעצמי בראש היה אדם שמגיע לצעדים, עובד אותם לעומק, רוכש דרך חיים רוחנית שעובדת, ואז מוריד את המינון עוד ועוד וממשיך לחיות בלי הצורך להשתתף בקבוצות כל הזמן. המודל הזה עובד אצל מכורים רבים לאכולהול וסמים, וחשבתי שאין סיבה שהוא לא יעבוד גם אצלנו, והנה ההוכחה לכך שזה אכן קיים.

ואז יום אחד הוא הגיע לקבוצה. הוא היה נראה בדיוק כפי שנראה חבר חדש שמגיע בפעם הראשונה, אם אותו מבט נפול בפנים, אותו דיבור כאוב ומהוסס. הוא היה אחרי נפילה, בעצם לא, הוא היה אחרי התרסקות טואטלית. הוא שיתף בכנות על כך שהוא הפסיק את ההשתתפות בקבוצות, ולא היה לו ספונסר, ולאט לאט הרשה לעצמו עוד ועוד, עד שבסוף המעידות הפכו לנפילות שהפכו להתרסקות. הוא הגיע על הברכיים, בדיוק כפי שכולנו הגענו, רק שהפעם הוא היה אחרי שתיים עשרה שנים בתכנית...

אחד הדברים הראשונים שהוא שיתף כאשר חזר לקבוצות ולתכנית, היה הידיעה שהוא חייב לקחת לעצמו ספונסר, אבל קשה לו מאוד לעשות את זה בגלל אגו. איך הוא יכול לקחת לעצמו ספונסר שנקי שנתיים או שלוש, כאשר הוא בתכנית כבר 12 שנים? הרי בזמן שהוא היה נקי שנים ארוכות, הספונסר המיועד עדיין לא ידע שיש בכלל תכנית. הוא יודע את התכנית בעל פה, מכיר את כל החברים הוותיקים, היה שותף להתפתחות הקבוצות, ולא פשוט לו לקחת כעת חבר חדש וצעיר שיאמר לו מה לעשות.

אז הוא ניסה עוד קצת לבד, והמשיך ליפול ולסבול.

יום אחד הוא התקשר אליי, שבור לגמרי, אחרי נפילה נוספת. הוא מבקש שאהיה הספונסר שלו. לא ידעתי מה לומר. ביקשתי להתייעץ עם הספונסר שלי. הוא הצביע על נקודה מאוד חשובה, לפיה חברים שהיו נקיים הרבה זמן בתכנית ונפלו, ממשיכים ליפול בגלל האגו, אבל אם הם מצליחים לאפסן את האגו למשמרת, הם יכולים בקלות מאוד לעלות על דרך כיון שיש להם את כל הידע והכלים לעשות את זה. לכן הוא אמר שזה רעיון טוב, כיון שבעצם הבקשה לכך שאהיה ספונסר, זאת המכה הגדולה ביותר לאגו.

הסכמתי, וזה עדיין לא קל לי. הוא יודע יותר ממני, יש לו נסיון רב משלי, ועדיין כדי להוריד את האגו ולא להיות סובייקטיבי, הוא מתקשר אליי כל יום ואנחנו נפגשים פעם בשבוע, והוא מבקש שאציע לו מה לעשות. זה עובד. זה עובד מצויין. הוא נקי ועושה תכנית, ואני לומד איך להוריד את האגו שלי. שנינו מרוויחים.

בקבוצות של האלכוהוליסטים יש להם אימרה שגם כאשר האלכוהול הולך, עדיין יש את ism (המילה אלכהוליזם נכתבת Alcoholism, וכאשר מורידים את המילה Alcohol נותרות שלושת האותיות האחרונות) שהן ראשית תיבות של I Sponsor Myself = אני הספונסר של עצמי. הרעיון הוא שגם כאשר הבעיה עצמה (במקרה שלהם אלכוהול, ובמקרה שלנו תאווה) נעלמת, ייתכן שאני עדיין מתמודד עם הבעיה שהובילה אותי לכך, והיא האגו שלי שלא מאפשר לי לקבל שום דבר מאף אחד.

אם אני רוצה החלמה יש לי עבודה כפולה, גם לטפל בבעיה עצמה, וגם (בעיקר) במה שהביא אותי לשם. הורדת האגו ובקשת העזרה מאחר היא צעד קריטי.

Wow

וואו באמת
לפנים

חזק מאוד, מלמד. ism זה גם ר"ת של .I. self. me= ריכוז עצמי.

תודה רבה סוד.

זו אכן חוליה חלשה אצלי.
הגבול הדק בין לעשות את התוכנית כי היא דרך חיים מוצלחת.. לבין לעשות אותה כי פשוט אין ברירה אחרת.
קשה לי להרים טלפון בזמן מצוקה ולבקש עזרה. עכשיו שאני יודע מה לא בא לי לעשות, אני יודע מה כדאי לי לעשות.

ולסיום, אני יכול בקלות להזדהות עם זה שכבר זמן בתכנית, יודע מצטט מכיר מקים.. אך מתרסק. זה יקרה לי אם אהיה חפיפניק.

אוהב

תודה רבה.
הרבה חומר למחשבה.
אבל למה כאן זה שונה באמת מקבוצות של סמים ואלכוהול,למה כאן כן נצטרך את זה לכל החיים [אני כותב כ-ל ה-ח-י-י-ם והיד שלי רועדת,,] ??????

עד כמה שאני מבין, זה שונה בגלל המקום הפגוע וההבדל בין התמכרות למשהו חיצוני שאינו חלק אינטגרלי מהחיים, לבין התמכרות להתנהגות מסויימת, שלמעשה היא חלק בלתי נפרד מהחיים.

המכור לחומרים, יכול בקלות יותר להכיר בחוסר אונים שלו, ולההיפך לנזיר לאותו חומר. אלכוהוליסט לא יגע יותר בטיפת אלכוהול לכל החיים, ומכור להירואין לא יגע יותר בסמים כל החיים (שאלה קשה תהיה משככי כאבים אחרי ניתוח).

אצלי אני לא יכול ולא רוצה לההיפך לאנורקס מין, ולעבור לצום מיני לכל החיים. אני רוצה להמשיך להשתמש במין, אבל לעשות את זה נכון, וזה הרבה יותר קשה. ההבחנות הן קשות יותר, והעובדה שאני מתעסק עם הרעל שהורג אותי ומנסה לחיות איתו בשלום הופכת את המשימה להרבה יותר מסובכת.

תודה רבה. הרבה יותר קשה לי לשמוע לספונסר מאשר לוותר על התאווה. פעמים רבות אני מרגיש שהוויתור על התאווה הוא הרבה יותר קל מאשר וויתור אמיתי על פגמי האופי, על השורשים שהובילו ומובילים אותי אליה. מאוד מזדהה עם המשפט בספר הלבן: "לפעמים אני יכול להישבע שאני מכור לטינה יותר משהייתי אי פעם מכור לתאווה או לאלכוהול!" (עמ' 50).

ובאשר לשאלת אריאל ותשובת סוד, זה באמת מיוחד אצלנו בתוכנית, שעושים הפרדה בין מין לבין תאווה. באבחנה הדקה הזו, בעיניי, הספר הלבן הגיע עמוק יותר מהספר הגדול (ובעוד נקודות רבות. ובכלל, אני חש מבין המילים של הספר הלבן עבודה פנימית עמוקה יותר וענווה גדולה יותר [אין שם כותרת בסגנון של "סיפורו של רוי"]. אולי בגלל שהבעיה היא עמוקה ושורשית יותר, היא מצריכה פתרון עמוק ושורשי יותר). לפעמים אני מוצא את עצמי חושב על אלכוהוליסט, שעושה עבודה עמוקה ברמה כזו, שהוא כן שותה יין בקידוש וארבע כוסות, אך בכדי להתקרב לאלוקים ולקיים מצווה מן המובחר, ולא מתוך פעולה על האלכוהול.
זה במובן מסוים מה שאנחנו עושים (או נתבעים לעשות). לפעמים אותן פעולות טכניות ממש כמו בתאווה, אך מתוך מניעים שונים לחלוטין. ממקום אחר לגמרי. זכינו. אני רוצה גם להוסיף שהשיח והבירור המעמיק בפורום הנשואים, בקבוצה שאחרי הקבוצה, ובשיחות עם חברים ותיקים בעניינים כאלה, מותיר אותי נפעם. מי באמת מוכן לפתוח את התחום הכל כך אישי ואינטימי הזה בצורה כה נוקבת וגלויה, בשאיפה כה מעמיקה לפעול שם אמיתי, כנה ונכון? אני מרגיש שההתמכרות הביאה אותנו לעשות בירורים שגם אנשים רגילים לא עושים. אנשים רגילים יכולים להרשות לעצמם שלא לעשות בירורים כאלה. אנחנו לא. (מזכיר לי את דברי הרב קוק, שהבאתי כאן מזמן באחד הפוסטים, על האופי הקבוע והמתנודד, ובמונחים אחרים, אנשים רגילים-קבועים ומכורים-מתנודדים , כשהמתנודדים חייבים לחיות במתח רוחני גבוה כדי לא לקרוס).

טהרני, אני דוקא מתחבר הרבה יותר לספר הגדול מאשר לספר הלבן (לא לחינם אנחנו כבר קוראים אותו שלוש שנים ברציפות בקבוצת הצהריים...), וזה דוקא בגלל הפן הנפשי של הספר הלבן, שנותן לי את ההרגשה שמדובר במשהו נפשי שאפשר לפתור אותו באמצעות השקעה, לעומת הספר הלבן שכתוב בצורה פשוטה ומתייחס בעיקר לבעיה הרוחנית שאפשר לפתור אותה על ידי נס בלבד.

מה שכן, באמת הקטע הם "סיפורו של ביל" הוא רק קצה הקרחון. ביל עצמו מספר בספר שלו שהוא רצה לכל האלכוהוליסטים אנונימיים בשם "התנועה של ביל", אבל הוא ירד מזה במהירות...

אני גם קורא בעיקר בספר הגדול, כנראה בגלל שאני מתחבר יותר אליו (נכון בעיקר לגבי החודשים היותר מאוחרים שלי בתכנית). ובאמת הנקודה שציינת, שאני חייב את אלוקים, היא הבסיס, ואותו הספר הגדול מניח היטב. אבל אחר כך בא הספר הלבן ומתאר תנועות נפשיות רבות, בדקות ועומק (וגם בענווה) שאין בספר הגדול (כפי שאני מבין את שניהם ).

לגבי ביל, באמת קראתי באיזה פוסט נידח שלך קצת על הסיפור שלו. זה מתחבר לי עם משהו עמום שתמיד הרגשתי לגבי "12 ו-12". תמיד היה קשה לי להתחבר לספר הזה. חרשתי על הספר הגדול והלבן ועל עוד ספרים של התוכנית ותוכניות אחרות. אבל אותו אף פעם לא סיימתי.
לאחרונה הרגשתי שאני קצת מבין מה מפריע לי. אני חש, שהספר הזה נכתב קצת מתוך סחרור וההתלהבות של "מצאנו את הפתרון", קצת מנסה להוסיף ברק לצעדים וליצור סוג של הוואי סביבם. המילים שכתבתי לא מצליחות לתאר בדיוק את התחושה, אבל הן בכיוון.
זה התחבר לי מאוד למה ששמעתי ממך בכנס, שד"ר בוב התנגד לניסיונו של ביל להרחיב את הצעדים עוד ועוד, במסגרת הספר הזה ובמסגרת ספר עתידי נוסף, שביל תכנן להוציא, ובצוואתו לפני מותו ביקש ממנו "keep it simple" - השאר את זה פשוט.
מה דעתך על כל זה? והאם יש אמירות מן הסוג הזה אצל ותיקים בתוכנית, או ששוב "אני הספונסר של עצמי" (דבר שקורה כל כך הרבה!)?

נראה שביל היה אישיות מאוד מורכבת. מצד אחד היה אדם בשיעור קומה נדיר, עם יכולות מאוד גדולות של ארגון, חזון ועשיה ביחד. הוא לקח רעיון הזוי והפך אותו למשהו עולמי. מצד שני הוא היה כנראה בעל אגו נדיר גם כן (מה שיכול להסביר את עוצמת ההתמכרות שלו כמובן).

יחד עם זה, צריך לקחת בחשבון שאנשים אחרים שהיו מעורבים בגילוי הפיתרון, עלה להם משהו למוח והם הלכו לעזאזל. זה כולל את מי שהביא את ביל עצמו אל הפיתרון (הוא מספר את החלק הזה בספר הגדול), שהתבאס קשות מכך שהוא נותר קצת מחוץ לתמונה, וחזר אל המשקה, וכן השותף של ביל בכתיבת הספר הגדול, שרב איתו אח"כ על מיקום המשרד ומשלא התקבלה דעתו - עזב את הכל ושתה את עצמו למוות. יוצא מהכלל ד"ר בוב, שלפי התיאורים באמת היה אדם מיוחד במינו, שהשקיע את כל כולו בהעברת הפיתרון לחמשת אלפים אלכוהוליסטים נוספים, ונותר כביכול בצד.

בנוסף, ההיסטוריונים טוענים שביל (לפחות במידה מסויימת) החליף התמכרות בהתמכרות, ומאלכהוליסט הוא הפך לסקסוהוליסט. הוא בעצמו מעיד שבזמן שהיה שותה, לא היו לו בעיות של חוסר נאמנות לאשתו, אבל העדויות מהשנים אחר כך טוענות שהוא עשה יותר מידי צעד שתיים עשרה עם בנות המין השני...

בכל אופן, לגבי הספרות עצמה. אז ככה. באמת יש תנועה כזאת שנקראת "Back to basic", והיא טוענת שצריך לעבוד עם הספר הגדול בלבד, וכל השאר לא קיים. הם מצטטים את המילה המודגשת בפתח הספר הגדול "בדיוק כיצד החלמנו" וטוענים שאין צורך ביותר מכך. יש להם קבוצות נפרדות וספרות נפרדת, שהיא רק דגשים של הספר הגדול עצמו. יש גם את הוותיקים כמו ג'ו וצ'ארלי שיש הקלטות שלהם על כל הספר הגדול, וגם הם הולכים בשיטה הזאת, וטוענים שאין צורך בכל הערבוב של הפסיכולוגיה בתכנית, וצריך לעשות את זה פשוט כפי שעשו את זה בימים הראשונים (שלושה עד חמישה ימים לכל התכנית).

במציאות זה קצת בעייתי. התכנית שלנו היא כידוע פרגמטית, ומדגישה את "מה שעובד עבורנו", ודוקא לכן צמחו כלים נוספים לעשות את הצעדים, פשוט בגלל שהיו כאלו שעשו את הצעדים לפי הסדר הגדול וזה לא עבד עבורם, ואז הם חיפשו דרכים נוספים להעמיק את הצעדים עצמם. 12 ו12 נכתב לא בגלל שביל רצה לכתוב עוד ספר אלא בגלל שהיה צורך בהסבר נוסף. לפני כשנתיים עשינו כאן סדנא לפי הספר של back to basic וזה היה נחמד, אבל אני לא מאמין שיש מצב שמישהו שהיה מגיע לשם בפעם הראשונה, היה מחלים רק באמצעות הסדנא הזאת.

ועוד נקודה חשובה. ביל בספר שלו כותב שהמסורות נועדו לשמור על התכנית עובדת, ומביא כדוגמא את זה שהתנאי היחיד להיות חבר ב AA הוא הרצון להפסיק לשתות. הוא מסביר שאם יבואו חברים שיטענו שאחד הצעדים לא עובד וצריך להחליף אותו, הם יכולים לעשות את זה ועדיין לקרוא לעצמם חברי AA! למעשה זה אומר שהחברות באלכוהוליסטים אנונימיים (או כל ארגון אחד שפועל לפי המסורות והצעדים) לא מוגבל לאלו שעובדים את התכנית כפי שכתב ביל, אלא לפי מה שעובד. הרעיון שלו הוא לא לקבע את התכנית במחיר של דברים שאינם נכונים. אם כן, ברור שיש מקום לשינויים מבחינת הדרך שבה עושים את הצעדים, שמשתנה לפי המצב של המכורים. למשל אי אפשר להשוות אדם שמגיע לתכנית עם רגל וחצי בקבר והמוכנות שלו לעשות את הצעדים, לבין אדם שמגיע לתכנית כאשר עדיין החיים שלו פחות או יותר נורמליים, וממילא המוכנות שלו לעשות את הצעדים שונה לגמרי.

אגב, גם אני לא כל כך מתחבר לספר 12 ו12, אבל בעיקר בגלל התרגום העברי המשובש (מקריאה של המהדורה העברית אי אפשר לדמיין שכתב את הספר הזה אותו אדם שכתב את הספר הגדול), והעימוד הנוראי (כל הספר באותיות מודגשות ולא קריאות).