"והיו הדברים האלה אשר אנכי מצווך היום על לבבך" –
מדוע נאמר "על לבבך" ולא "בלבבך"?
מפני שאפילו כאשר הלב אטום,
צריך לדאוג שהדברים יהיו על הלב.
יום יבוא והלב ייפתח,
ואז הכול ייכנס פנימה..
לא ציפיתי למה שקרה לי כשהרב שפירא דיבר בכנס "משעבוד להחלמה". התרגשתי מאוד. מצאתי את עצמי מזיל דמעות כמים, ואחר כך נושך את השפתיים, ואחר כך נושך את הידיים כדי לא לבכות בקולי קולות ולהפריע לכולם... משהו בדברים שלו נגע בי במקום עמוק מאוד. בזמן אמת לא כל כך הבנתי למה. מה טלטל אותי כל-כך?הרב שפירא דיבר על האהבה של ה' אלינו. על כך שה' אוהב אותנו ללא תנאי, אהבה גמורה ואין-סופית. הוא דיבר על כך שגם כאשר ה' מכאיב לי, זה לטובתי, כדי להציל אותי מעצמי ומפגמי האופי שלי. אם הבן שלכם היה מכור, שאל הרב שפירא, האם הייתם נותנים לו להידרדר בלי שליטה, או שהייתם בולמים אותו, למרות שזה היה מכאיב לו? האהבה של ה' אלינו היא הדבר המוחלט והיציב האמיתי, וכל השאר הוא מקרי, זמני, חולף. זו האמת של היהדות והעיקר שלה, וכל השאר הוא טפל. כשה' נוהג בי ביד קשה, הוא נאלץ להתגבר על הטבע הפשוט שלו, שהוא האהבה כלפיי, ו"להתחפש" לאל קנא ונוקם, והוא עושה את זה רק מפני שזה עתיד לעזור לי. אפילו האהבה של החברים אליי בקבוצה – אלו שאומרים "אוהבים אותך" – מהיכן מקורה? מי ברא אותה בלבבות כולנו? מהאהבה של ה' אלינו. זה לא שיש בעולם "אהבה", וגם ה' מרגיש אותה מדי פעם כלפינו, אלא להיפך: רק משום שה' אוהב אותנו, מושג האהבה בכלל קיים בעולם.
אלו דברים מופלאים ועמוקים, אבל האמת היא שהתוכן שלהם לא היה חידוש גדול עבורי. ב"ה זכיתי ללמוד דברים כאלה ודומים להם מפי ספרים ומפי רבנים, הרבה מאוד פעמים, בהרבה מאוד סגנונות. ובכל זאת זה מעולם לא נגע בי עד כדי כך.
במבט לאחור אני חושב שכנראה מעולם לא אפשרתי לעצמי לחוש באמת את האהבה הזו של ה' אליי. בכל פעם ששמעתי או קראתי מישהו שמדבר על אהבת ה' אליי, הייתה אצלי איזו פינה נסתרת שטענה "כן, אבל...". בדמיוני הייתה שם כוכבית, ובאותיות הקטנות היה כתוב שאמנם ה' אוהב אותי, אבל שלא אחשוב שזה הולך להימשך הרבה זמן אם אתמיד בדרך המושחתת שלי. ושאיך אני לא מתבייש להתנהג ככה אחרי שהוא אוהב אותי כל כך. וחוץ מזה, גם אם הוא אוהב אותי זה לא אומר שהוא לא מאוכזב ממני מאוד. תמיד כששמעתי רבנים מדברים על ה' כאב רחמן חשבתי לעצמי שאם הם היו יודעים מה אני עושה בחדרי חדרים, בטח לא היו טוענים בכזו התלהבות שה' אכן אוהב אותי. בטח היו מזעיפים לי פנים, או מכחכחים בגרונם ואומרים "תראה... זה לא בדיוק כך".
והנה הרב שפירא מדבר בפני קהל של קרוב למאתיים מכורים, ולכולם ברור מה האנשים האלה עשו ועושים. לכולם ברור שיש פה באולם עשרות אלפי שעות פורנוגרפיה, שלא לדבר על כמות ה"זרע לבטלה" שיש כאן. ובכל זאת הרב שפירא מדבר על אהבת ה' אלינו וטוען בכל תוקף שהיא רבה יותר ועמוקה יותר אפילו מכל המעשים הללו. אני דומע רק מלכתוב את זה. קשה להעביר בכתב את החוויה שהייתה שם, אבל לשומעים באולם היה ברור שהרב שפירא מתכוון לכל מילה שהוא אומר, ושדבריו לגמרי יוצאים מן הלב. ההתרגשות שלו מעצם השהות בקרבתנו הייתה אותנטית וניכרה מכל מילה מדבריו.
זה היה עבורי בלתי נתפס. מעבר לכלים שלי. פתאום נפתח בי סדק זעיר, ואפשרתי לעצמי להאמין – כן. ה' אוהב אותי, עם כל מה שעשיתי ולמרות כל מה שעשיתי. האהבה שלו אליי אינה תלויה בשום דבר. הוא אוהב אותי כמו בן יחיד שנולד לאדם לעת זקנתו. וכשהסדק הזה נפתח, פתאום התקבצו ובאו כל הסעודות השלישיות, כל מאמרי החסידות, כל הדברים ששמעתי ושקראתי. כולם נכנסו פנימה אל הלב, וקראו לי: כן! זה אמיתי! אנחנו ממש מתכוונים לכל מילה! גם אליך, גם למעשים שלך, גם למי שאתה ואיך שאתה. ואין "אבל", ואין כוכבית, ואין אותיות קטנות. ה' אוהב אותך. אוהב אותך. אוהב אותך. זה בדיוק כך.
אז דמעתי, ובכיתי, ומשהו התמוסס בתוכי. חומה מיותרת התמוטטה. שריר קפוץ התרפה. המגננה התבררה כמזיקה. ושטף אותי גל גדול של אהבת ה'. זה בסדר עכשיו. ה' באמת אוהב אותך. מותר להרגיש את זה. ומותר, מותר להיות נאהב.
תמיד חשבתי שהדרך שלי לדעת שה' אוהב אותי היא להתבונן בכל הדברים הטובים שהוא עושה לי. למסור אסירותודה. זה נכון, אבל זה לא הכול. כי מתחת לזה יש רובד נוסף. כדי להרגיש את האהבה של ה' אליי, אני מוכרח להיפתח להרגיש אותה. אני מוכרח לוותר על המחשבה שהוא לא רוצה או לא יכול לאהוב אותי כמו שאני. וברגע שאני מאפשר לעצמי להאמין שה' אוהב אותי, אין גבול לאהבה שאני יכול לחוש. כלומר הבעיה איננה בהתנהגות "שלו", אלא בפתיחות שלי.
אני מתפלל שאזכור לשאול את עצמי כל יום: האם אני מסכים להרגיש היום את האהבה של ה' אליי?
תודה רבה ה'. אין מילים להודות על החסד הגדול הזה שעשית אתי.
