לקראת הכנס השנתי השלישי של שמור עיניך, ראיתי חבר ששאל שאלה כנה שהטרידה אותו, מה החגיגה הגדולה? הרי בסופו של דבר מדובר על תאווה, דברים שאף אחד לא אמור להתגאות בהם, אז גם אם יש צורך להיפגש בקבוצות לצורך ההחלמה, עדיין אפשר לשמור על פרופיל נמוך ולהימנע מרעש וצלצולים וחגיגות גדולות ומרשימות.
אז אנסה לשתף על מה אני חוגג ולמה אני משוכנע שאלוקים שמח מכך.
לפני מעט יותר משלוש שנים, המקום הזה שנקרא "פורום שמור עיניך" היה נראה כמו מחלקת טיפול נמרץ בזמן השתוללות מגיפה, כאשר הצוות ברח על נפשו. היו כאן הרבה אנשים כואבים ושבורים שהגיעו בחיפוש אחרי פיתרון לבעיה שלהם, אבל למרבה הצער והכאב לא היתה כאן שום בשורה עבורם. חברים חדשים הצטרפו לפורום על בסיס יומי, חלקם אזרו אומץ לכתוב הודעה או שתיים של קריאת מצוקה, ומשלא נענו - נעלמו בכאב מדמם. חלקם ניסו לכתוב ולשתף אחרים מתוך תקווה שהדיבוק חברים הזה יתן להם את מה שחיפשו, אבל הנפילות המשיכו וגם הם עזבו את בית החולים כשהם מיואשים.
שלוש שנים אחרי, הפורום כאן אמנם עדיין דומה מעט לבית חולים, אבל הרבה פעמים אני מרגיש שהוא הפך לבית חרושת. בית חרושת לניסים. כן, עדיין מגיעים לכאן אנשים כואבים ושבורים, עדיין יש כאן סיפורים אישיים קורעי לב, ההתמודדות נותרה קשה להחריד והרגשות של כל חבר חדש הם עדיין בדיוק אותם רגשות שהיו כאן לפני שלוש שנים. אבל הפעם יש כאן תקווה, וחשוב מכך - יש גם אור בקצה המנהרה. כי תחילת הסיפור של כל חבר חדש היא אותו דבר, אבל היום אלוקים נותן לנו אפשרות לכתוב אחרת את הסיום.
לפני כמה ימים עברתי ברפרוף על ההודעות האחרונות בפורום, וראיתי את בית החרושת הזה בפעולה. הנה כמה שמופיעים ככה ממש בהודעות האחרונות: 384, 420, 70, 467, 96, 180, וכך זה נמשך עוד ועוד ועוד. כל מספר כזה הוא נס לא מובן מאליו בכלל, כל מספר כזה מורכב מהמוני ניסים של יום ועוד יום ועוד יום, וכל נס כזה הוא לא נס פרטי של אדם אחד אלא נס שנוגע באופן ישיר במשפחות שלמות, לעתים בקהילות שלמות, אלו הם ניסים שאבא אוהב עושה עבור ילדיו.
ועל הניסים האלו אנחנו מודים לאלוקים בקול גדול. על הניסים האלו אנחנו רוצים להתאסף ולומר לאלוקים תודה על כך שבשיא החושך הוא פתח לנו קרן אור ונתן לנו הזדמנות שניה לחיים שפויים.
אבל הכנס השנתי הוא לא רק כדי להיות אסירי תודה לאלוקים, למרות שזאת בלי ספק אחת הסיבות החשובות. הכנס השנתי הוא גם כדי לשתף חברים חדשים בנסיון, כח ובעיקר תקווה. לכנס הזה מוזמן כל מי שסובל מההתמכרות לתאווה, כדי לקבל תקווה לכך שיש דרך אחרת ושאלוקים לא סוגר את הדלת בפני מי שבאמת מעוניין בקרבתו. בכנס הזה יהיו חברים שישתפו אותנו בסיפורים שלהם, כדי שנוכל לשאוב מכך נסיון כח ותקווה.
אז כאשר אלוקים הופך את בית החולים המוזנח ההוא לבית חרושת לניסים, האם אין זאת סיבה טובה מספיק לחגיגה? האם כאשר אלוקים מראה לנו את פס הייצור של הניסים, רצונו שנשמור את זה בסוד לעצמנו?
לכן אגיע לכנס השנתי השלישי, להיות שם עם החברים הוותיקים, לפגוש את החברים החדשים, להודות לאלוקים על הנס שעשה לי ולהיות חלק מהדבר המדהים הזה שנקרא שמור עיניך.
