אתמול אחרי הצהריים התברר לי שאני חייב סכום כסף גדול.
התבאסתי. ניסיתי להזכיר לעצמי שגם בפעמים הקודמות שקרו לי דברים כאלה בסוף ה' דאג לי וסידר הכל בנסי נסים. אבל לא ממש נרגעתי. במשך שעות הייתי לא רגוע, עם רצון לברוח ולפעול על תאווה. לא כל כך ידעתי מה הסיבה שאני לא רגוע, אבל כששיתפתי חברים במה שאני מרגיש, היה ברור שזה קשור לכסף.
ואז התחילה ההלקאה העצמית: למה אני לא מקבל את המציאות? למה אני לא מוכן כבר להסכים לחיות את החיים כמו שה' מתכנן לי אותם? למה ולמה ולמה.
בחסד ה', נפל לי אסימון קטן: אני לא נחום איש גמזו. המחשבה שאני יכול לקבל מיד בשמחה כל דבר שלילי שקורה בלי לעבור דרך שלב של כאב וצער, היא מחשבה גאוותנית. אני לא יודע לקבל מיד את הדברים שאין ביכולתי לשנותם. כן, אני יכול להתפלל על זה, ולעשות פעולות, ואם ירצה ה' אז אחרי זמן מה אוכל לקבל, אבל זה אף פעם לא יהיה תהליך "אוטומטי".
כל כך אופייני לי, לרצות פתרון של "זבנג וגמרנו", שיאפשר לי להפסיק להתמודד עם החיים. אז אני מחפש איך להפוך את התכנית לפתרון שכזה. אבל זה לא יעבוד. כי התכנית מאלצת אותי לחיות את החיים ולא לברוח מהם. כן, זה מבאס להיות חייב סכום כסף גדול. מה גם שאני כבר חייב המון סכומי כסף גדולים. זה מבאס לדעת שהפנטזיה על הרווחה הכלכלית תצטרך לחכות עוד זמן. יתרה מזו: זה מבאס לוותר לגמרי על פנטזיות עתידיות ולהתרכז רק בהיום. אבל זהו חלק מהקבלה שאני זקוק לה כל כך, ושהיא המפתח לשפיות שלי: לקבל את זה שאני לא יודע לקבל את המציאות. לקבל את זה שגם הקבלה זקוקה לתפילה, ושאני חסר אונים אם ה' לא יעזור לי לקבל את המציאות. וכמו שסוד כתב פעם, המילה הכי חשובה בתפילת השלווה היא המילה הראשונה.
כנראה שככה זה: כשקורה דבר שלילי אני צריך להרגיש צער וכאב. כעת יש לי בחירה האם לעסוק בבריחה, או למצוא את הדרך להפוך את הכאב לתפילה ולמקפצה להתחברות אל ה'. זה ייקח זמן מה: אצלי כרגע זה לוקח שעות - פעם לקח ימים. אבל השלב הזה הכרחי, והוא לא הולך להיעלם. ואולי טוב שכך.

מזדהה מאוד

בשבוע שעבר הייתי בסיטואציה קשה שאלוקים העמיד אותי בה והי לי קשה מאוד

כשהוקל לי הלקייתי את עצמי למה כעסתי למה לא קיבלתי את הדברים בשלמות ובשלווה

האמת שהרעיון שהעליית הוא עצום, אני בכל מקרה הנחתי לעצמי עם זה שעדיין פעלתי יותר שפוי מפעמים אחרות במחלה אז זה אומר שאני גודל ולא מושלם.

תודה

תודה פרופסור
מאוד מזדהה עם רגשות הפחד, וחוסר האונים מול הרצון לקבל את הדברים בשלווה, לפני הקבלה הפנימית של הפחד.
אצלי זה מגיע מהרצון לדלג על הצעד הראשון של חוסר האונים, ולקפוץ הישר אל הצעד השלישי,(או להבטחות של צעד תשע).
אוהב

תודה על זה. דברים שעוברים אצלי בזמן האחרון, אני קולט שמתחת לכל ההתנהלות הכאילו נורמטיבית ומתפקדת שאני משווק, מן הסתם כדי שיקבלו אותי, יש ערימות פחדים ולחצים שממוטטות אותי ברגע שאני לא נזקק לשחק את התפקיד. מסתבר שאני צריך להתחיל מהקרקעית. לא ממה שאני חושב שאני צריך להיות ולהראות, גם בהחלמה כביכול.

תודה דוקטור על התובנה. מקווה לזכור את זה בזמן אמת.

תודה דוקטור. דבריך היו לנפשי סם מרפא.
זה עזר לי לקבל יותר את עצמי.
השבת כעסתי על משהו טיפשי למשך כמה שעות,
אחר כך קראתי קצת בספרות AA וזה גרם לי להשתחרר.
בכל זאת הרגשתי רע, שמשכתי את זה כל כך הרבה שעות.
זכרתי שאני חולה, אבל עדיין הלקיתי את עצמי.
מקווה להפנים את הנקודה החשובה הזו.

תודה רבה על השיתוף. ברשותך אנצל את המקום לשיתוף דומה ממשהו שעבר עליי בשבוע שעבר.

בתקופה האחרונה אני מאוד משתדל בעבודה אצלי לעשות הכל כמו שצריך ולהשקיע, כי היו לי לפני כן כמה חודשים של זלזול ופיזור הנפש שגרמו לבוס שלי להיות מאוד לא מרוצה עד כדי כך שזה גרם לי למחשבות לעזוב את העבודה. הייתי באותה תקופה בבלבול גדול, ואלוקים דיבר אליי בכל מיני צורות כמו אנשים שאמרו לי את הדבר הנכון ברגע הנכון ואפילו ספר שאבא שלי שלח אליי שגילגל אותי לספר אחר שבו פתאום התבהרו לי דברים. קיצורו של דבר: החלטתי שאני נשאר בעבודה ומשקיע כדי לא לעשות פאדיחות.

כך עברו לי איזה שלושה חודשים טובים שאני בונה סוף סוף את האשראי בחזרה אצל המעסיק שלי, אבל השבוע שוב פישלתי ביג טיים. נכון שזה לא היה כמו בתקופה הקודמת מתוך זלזול או חוסר איכפתיות, וגם זה לא היה לחלוטין פאשלה שלי, אבל היה לי נאמר חמישים אחוז בטעות. מדובר היה בפרוייקט מאוד חשוב לבוס שלי שהיה חייב להיות מוכן בתאריך מסויים, אבל הוא היה מוכן רק שלושה ימים מאוחר יותר...

כשהתבררה לי הטעות, נהיה לי ממש שחור בעיניים. זה היה זמן קצר לפני שבת ועדיין חשבתי שיש משהו שאני יכול לעשות כדי להציל את זה ובאמת לקחתי אחריות ועשיתי כל מאמץ, ובמקביל התייסרתי בשאלה האם לנהוג בכנות ולקחת אחריות או לעגל פינות ואפילו לשקר קצת, לגלגל את האחריות הלאה ולצאת נקי. האמת היא שיכולתי לעשות יותר טוב אבל אני שמח שלא שיקרתי ולא נהגתי בחוסר כנות.

הסיפור הזה נמשך על פני כמעט שבוע שלם, והוא נתן לי הרבה הזדמנויות לכניעה ולקבלה. גם לקבל את העובדה שאני יכול לטעות למרות הכל, גם להיכנע על זה שהמצב לא בידיים שלי וגם להתאמן על אמונה ממש. כמה פעמים במשך השבוע פשוט הרמתי ידייים, אמרתי לעצמי שאני את שלי עשיתי, ניסיתי לתקן את המצב כמה שאני יכול, וכעת זה בידיים של אלוקים, ומה שיקרה - אני מקבל.

כמו תמיד - סוף הסיפור בכלל לא משנה. לא נוגע האם בסוף היה נס והדברים הסתדרו או שלא היה נס וחטפתי על הראש. זה לא נוגע כיון שהנס האמיתי כבר התרחש בכך שנותרתי שפוי, מחובר, ומקבל את כל מה שאלוקים הכין עבורי.