אני לא זוכר את היום שעליתי על הרכבת, הייתי קטן מדי, הסבירו לי שאין לי ברירה, נולדתי להיות על הרכבת. אז הייתי עליה, מדי פעם עוצר להציץ בנוף, כבר הכרתי אותו בעל פה, היו הרים שנורא רציתי להגיע אליהם הייתי מסתכל עליהם ומצפה להגיע אבל משום מה תמיד היה נראה שהם מתרחקים. יום אחד החלטתי לחפש איפה מפעילים את הרכבת, מצאתי קרון גדול, היו שם המון מכשירים והגה. סובבתי אותו לכיוון ההרים, הסתכלתי עליהם בתקווה. את הימים הבאים העברתי באותו קרון, מתכופף, בודק שעונים ומסובב את ההגה. אני זוכר שאחרי שבוע הצצתי מהחלון, ההרים רק היו רחוקים יותר. התעצבנתי. התעסקתי עוד יותר עם המכשירים. אבל כלום לא עזר, ההרים המשיכו להתרחק. ראיתי אנשים ממהרים ליד הרכבת שלי, ריחמתי עליהם, הרי הרכבת שלי היא הכי טובה. הם אפילו לא הסתכלו עליה. אמרתי לעצמי שעם אנשים שכ"כ לא מבינים אני לא רוצה קשר. רצתי להתעסק שוב עם השעונים. יום אחד הרגשתי שמשהו לא עובד. ההרים אף פעם לא התקרבו, אף אחד מהאנשים לא עצר לידי הרגשתי שמשהו לא בסדר. "סליחה" עצרתי אחד האנשים שעברו לידי, "אולי אתה מזהה איזו בעיה ברכבת שלי?" "בעיה? אתה לא שם לב שהרכבת שלך לא עובדת? אתה לא שם לב שכל התזוזות שלה הן בהידרדרות?" הייתי בהלם! איך לא שמתי לב, כל השנים. איך לא הבנתי שההרים לא מתקרבים... לא ידעתי איפה לקבור את עצמי. כמה שנים של נסיעה, כמה עולמות שהפסדתי. הייתי חייב לבדוק עם זה נכון. נכנסתי לעוד תקופה לחדר המנועים אבל נשארתי באותו מקום. אחרי תקופה ארוכה יצאתי שוב. הפעם ידעתי שאין סיכוי... הרכבת שלי לא עובדת. "סליחה" עצרתי אדם נוסף שעבר לידי "מה עושה מי שהרכבת שלו תקועה?" "יש רכבת בקצה הרציף" הוא ענה "היא מיועדת לאנשים שהרכבת שלהם תקועה, גם אני ממהר לשם עכשיו" "יש חשש שהיא תברח?" שאלתי בפחד "לא", הוא צחק "היא נמצאת עבור כל מי שמחפש אותה, אבל אני בזבזתי מספיק זמן על נסיעה אחורה, לא רוצה לבזבז עוד רגע" והוא רץ לרכבת. רצתי אחריו, ונכנסתי לרכבת בחשש, פחדתי. בטח יצחקו עלי שלא שמתי לב שאני הולך אחורה כל השנים. בטח יכעסו עלי שסתם תפסתי מקום ברציף. היו שם הרבה אנשים, כולם עם עיניים טובות ורצון לעזור. חלק ניגשו אלי. אחד אפילו הסביר לי מה שקורה. "תבין" הוא אמר "גם פה יש הגה ולוחות שעונים, אתה יכול לנסות להתעסק בהם מתי וכמה שתרצה. הבעיה היחידה היא שכל נגיעה שלך בהם לא תשפיע על הרכבת. היא תשפיע רק עליך. אתה תהיה מתוסכל מזה... יש נהג מקצועי לרכבת. אתה צריך רק לשבת וליהנות מן הנסיעה" "זה נשמע פשוט" אמרתי לו. הוא התחיל לצחוק "לי לא היה פשוט בכלל לוותר על ההתעסקות עם השעונים וההגה. אתה עוד תראה, לפעמים תחשוב שהרכבת נתקעת בקיר, לפעמים תרגיש שהיא נוסעת לכיוון הלא נכון. אם רק תזכור שיש לה נהג מקצועי תוכל לעבור את הנסיעה הזו בשלום ואפילו בהנאה" זה נשמע הגיוני חשבתי לעצמי ובכל זאת רק כדי שאהיה רגוע שאלתי "יש איזה שם לרכבת הזו" הוא הניח יד על כתפי ואמר "ברוך הבא, לרכבת ההחלמה"

תודה לך ׳חבר מהרציף׳.
תודה לך על השיתוף. כ״כ התחברתי לרכבת המיוחדת שרק היא יודעת להגיע אל ההרים.
אשא עיני אל ההרים... ולכן מאין יבוא עזרי?!
גם אני שרפתי דלק בנוטרל. התדרדרות פנימית.
והגרוע מכל, גם אני התעסקתי בשעונים ברכבת ההחלמה במקום להרפות ולהנות מהנוף.
לא פעם הושלכתי מהרכבת (השלכתי את עצמי), תמיד קיבלו אותי בחזרה עם חיוך ותקווה אין קץ.
בשמע ישראל שמים יד על העיניים. אשריך שהצלחת לשים יד על העיניים ולהאמין ברכבת הזו והנהג המקצועי שלה.
אלו שנוסעים כאן כבר שנים מבטיחים, הוא לא יאכזב אותך. הוא אף פעם לא מפסיק להיות נהג מקצועי...
אוהב
הושיעה

all aboard

כל כך יפה....
ואמיתי.

איזה יופי!!!

נגעת לי בנקודות הנכונות.

תודה

תודה. התרגשתי לקרוא.

סתם ככה הייתי כותב לך שאני חושב שפשוט הסוף היה צריך להיות אחרת, הרכבת שהתעסקת בה הייתה עם הפסים לכיוון השני, כל מה שצריך זה לסובב אותם לכיוון הנכון.
עכשיו אני כותב אחרת.
את הדרך סללו כבר אל ההרים, הם אדירים, הם מדהימים, גם עם הדרך ארוכה וקשה אני מקווה שנגיע לשם, וכאשר נגיע לשם אני מקווה שנעשה זאת ביחד!
אז תודה ואשמח שתשמור לי מקום לידך אני כבר מגיע...