התוכנית לימדה אותי מספר עקרונות רוחניים, העיקרון הראשון הוא עיקרון 'הכנות'.
מדוע הוא כל כך חשוב? מה הוא פתח בנפשי? האם לא הייתי כנה לפני כן?
***
מגיל שלוש עשרה בערך, אני חושב שחיי התנהלו במעין הצגה. יש את מה שקורה בחוץ, את מה שאני מראה בחוץ. אני הייתי מהאנשים שתמיד טוב להם. מצליח בישיבה, טוב בספורט, אהוב על הבריות. לכאורה הכל טוב. ומבפנים...התנהל מאבק איתנים.
יש משהו באובססיביות של המחלה הזו, שמחלחל עד שאלת הזהות הכי שורשית שלי. כשאני עסוק, כשאני עם אחרים, אני שוכח. אני מאמין למשחק החברתי בו אני נמצא - אני אדם טוב, אני נחמד, אני מצליח, ככל האדם. אך ברגע שמשהו מתפנה, הדבר הראשון שקופץ לראש, בעוצמה שאיני יכול לעמוד בה הוא - הפנטסיה. לעתים זה היה פנטסיה, מעין תמונה כזו. אך לעתים זה היה פשוט מן דחף כזה שלווה בשאלה: איך אעשה את זה הפעם. הראש היצירתי שלי דלה דרכים, אם אלך למקום הזה והזה, ואתקשר למספר, ואז ארוץ לשירותים, ואז...ובאותם רגעים הכל מתנדף, כל שיקול הדעת, כל היציבות האישית, כל שמחת החיים מוסטים הצידה, יש רק דבר אחד שמעניין אותי - איך? ואיך הפעם זה יהיה הרבה יותר...ואיך ליצור מצב יותר...
ברגעים שאחרי, אצלי זה אחרי שטיפת הידיים, שמתי את הכל בצד, וחזרתי לנתן במתנה המוכר. ההוא שיציב, שטוב לו בחיים, שמצליח ונחמד.
הכחשה.
חמש עשרה שנה שאני נופל ונופל ונופל ונופל, ומכחיש ומכחיש ומכחיש ומכחיש.
לא ביקשתי עזרה מאיש.
לא סיפרתי על ההתמודדות הזו כמעט לאף אחד.
כשהגעתי לתוכנית, לפני שנה וכמעט חמישה חודשים, הבנתי שאני נתבע לעשות את מה שתמיד פחדתי ממנו. כמו שבשיחות האירוטיות פחדתי להזדהות בשם, כך כאן פחדתי להזדהות. פחדתי שיקשרו בין הדמות החיצונית שלי לבין אותו אחד ש'מכור', שרע לו כל כך...אם אדייק, פחדתי בעצמי להודות בכך. להודות שהשבועיים, היומיים, החמישה ימים, הזמן שהצלחתי להחזיק נקי בכל פעם, לוו בהכחשה? - לקבל על עצמי את העובדה שהסיפור של המחלה שלי הוא סיפור רציף ומתמשך? שלא מדובר בחזרה בתשובה של 'אהוב וחביב' (כפי שכותב הרמב"ם) ובנפילה ממדרגתי (כפי שכותב הרבי מחב"ד שמדרגת הבינוני של האדמוה"ז היא מדרגה בהווה, אך אפשר ליפול ממנה וחוזר חלילה), אלא ברצף מתמשך של קריסה, עם תקופות של 'יובש'? להודות שמעולם, אבל מעולם, לא רציתי באמת שינוי - והראיה: שמרתי 'בקבוקים במזווה'? או ליתר דיוק, להודות שהרצון שלי לשנות לא עזר לי, מכיוון שהרצון שלי להשתמש תמיד גבר עליו וגרם לו לשמור בקבוקים במזווה? להודות שאני מרוויח משהו מכל השימושים האלה?
הכנות חברים, היא מפתח המאסטר לתוכנית. היא מאפשרת לי להביט לעצמי בעיניים ולהפנים.
אלא שכאן טמון מוקש.
בשביל להביט לעצמי בעיניים, לאחר כל כך הרבה שנים של בדידות והכחשה, אני צריך מראה. אני מפוחד מדי ובודד מדי כדי לעשות את זה לבד.
לשם כך בדיוק, אני צריך את ה'חברותא' - הקבוצות, החברים, והשיתוף.
כאשר אני מסתכל בעיניים של אדם, שנראה אדם מיושב, שפוי, טוב, יציב, מקובל על אלוהים ואדם, שמספר לי כיצד הוא היה שם, כיצד הוא מבין את זה, כיצד הוא עצמו חווה בדיוק את מה שאני חוויתי, משהו בחומה הבצורה שהצבתי סביבי נסדק.
אני לא לבד.
כאשר אני מצליח להוציא משפט, בכנות, לתאר את הקושי שלי, להפסיק לבצר את האני החולה שלי על ידי כך שאני מתחזק את האשליה שהכל בסדר איתי, שאני אדם חזק, שטוב לי בחיים, שאני יציב ואין לי שום בעיות. הסדק הזה מתרחב.
כשאני מגלה שהסיפור שלי לא מזעזע, לא גורם לאנשים להתרחק ממני, אלא הפוך, אנשים דומעים ממנו, אנשים מקבלים ממנו כוח, אנשים מגלים כלפי את מה שלא התרתי לעצמי ואף לא לאלוהים להרגיש כלפי - חמלה, קבלה, אהבה (ולא שנאה, דקדקנות ותובענות של 'עד שלא תפסיק אין מה לדבר אתך'), החומה הפנימית שלי נשברה.

במובן זה, הכנות מאפשרת לי לצעוד את הצעד הראשון בדרך אל הקבלה העצמית.

כמובן, שהבעיה היא שאת מה שהכנות חושפת, קשה מאוד לפתור.
לשם כך אני צריך להיעזר בעיקרון אחר של התוכנית - הפתיחות
עיקרון זה יתואר בהרחבה בעז"ה בפוסט נפרד.

באהבה
נתן במתנה

נגעת בי במקומות מאוד עמוקים. גם אצלי זה ככה , לא מגלה את החולשות שבי לאחרים מציג הצגות , מחייך כל הזמן ותמיד עונה שברוך השם הכל סבבה זורם דבש וכו'
אבל לא הבנתי
בגלל שאני לא כנה אז למה קשור למחלה שלי, להחלמה אני מבין כדי שאני לא אחיה בהכחשה אבל מה הקשר בין חוסר כנות למחלה איך זה מזין אותה ?
דבר שני אם כבר כנות אז למה אנשים מתחבאים פה מאחורי כינויים וגם בטלפון במקום להגיד את השם שלי , אז מה אם יזהו אותו , צריך כנות לא ?

תודה רבה.

אני מאוד מזדהה עם החומה הזאת שאנחנו בונים סביב עצמנו ועם הסדק הראשוני שנוצר כאשר אנחנו סוף סוף מוכנים להודות מול עצמנו במי שאנחנו. נשמע פשוט וזה באמת פשוט, אבל זה נורא קשה.

הרעיון הוא (למיטב הבנתי) שככה זה לא רק מול התאווה אלא מול שאר פגמי האופי. אני לא מוכן לקבל את הפחדים שלי או הצורך בשליטה או מה שזה לא יהיה, ואני מנסה להכריח את עצמי "לפעול נכון". הרי אני יודע שעכשיו אני צריך לעשות את הפעולה הבאה ושזה הדבר הנכון, אז למה אני לא מצליח לעשות את זה?

עד שאני לא נכנע ולא מודה בכך שנכשלתי ושאני לא מסוגל לבד - אני לא מבקש עזרה ובעצם נשאר תקוע איפה שאני. הצעד הראשון לשחרור מכל פגם אופי הוא בדיוק אותו צעד ראשון שעשינו מול התאווה.

זה תמיד עובד אותו דבר, גם אם לפעמים קוראים לזה צעדים אחד שתיים ושלוש ולפעמים קוראים לזה צעדים ארבע, חמש, שש ושבע. הרעיון הוא אותו רעיון בדיוק.