בתקופה האחרונה ירדתי מהרכבת... גם אם באתי לפה זה היה קצת מאוד ביחס למה שיכולתי.... לקבוצות הטלפוניות כמעט לא הגעתי (לפני כן הייתי מקפיד לעלות כל ערב) טלפונים לחברים לא עשיתי. לספונסר רק "לצאת ידי חובה". וגם זה לא כפי שהייתי אמור לעשות. (אפילו ציצלתי בשעה שאצלו כבר שבת. שהוא לא יכול לענות והשארתי לו "הודעת התנתקות" שמשום מה הוא לא קיבלה)  לקבוצות החיות הפסקתי ללכת. ועיקר העיקרים - הפסקתי לצעוד.

בשיתוף היום בקבוצה החייה סיפרתי בפרוטרוט למה ברחתי מהתוכנית. חוסר יכולת להתמודד עם כאב. הכאב של הצעד הראשון. של חוסר-האונים. של שיתופים של חברים שפורקים את כאבם. חוסר מוטיבציה להמשיך בתוכנית שנגרמה בעקבות שני סיבות עיקריות: מתוך הסתכלות "רחבת-אופקים". ("אז אהיה נקי עוד 80 יום ושוב אפול? מי צריך את זה בכלל!") ומתוך כך שגם הנקיות איננה נקיות אמיתית. מבחינת התוכנית - אני נקי. אבל לא זה מה שציפיתי לו! חיפשתי שלימות. לא רק לא לשזל. לא לחפש בכלל תאווה. לא "לבדוק" מה יוצא מכל מיני מילים בגוגל. לא לבדוק גבולות חסימה. לא "לבדוק" את רחובות-העיר או את הגנים והפארקים. וד"ל. ומשלא מצאתיה - איבדתי מוטיבציה.

עכשיו אני שוב פה. כי בחוץ כאב לי יותר. כי בחוץ איבדתי שליטה. כי בחוץ הלכתי לאיבוד. והגעתי לקרקעית. (מקווה מאוד שאין עוד "קומות תחתיות". שהחפירה תיפסק. שאלמד איך להסתכל לכאב בעיניים ולא לברוח מממנו)

אני חייב לציין שלאשתי יש המון בהחלמתי. אומנם אני לא מחלים בגללה ולא בעבורה אך בהחלט בעידודה. בכך שהיא מהווה לה גב ועמוד-שידרה בזמנים קשים. שהיא מזכירה לי באיזה מצב הייתי לפני שנים בודדות ואיך התקדמתי. וכן שאיש אינו מצפה ממני להגיע לתוכנית ו"בום" להפסיק ליפול. אין "הוקוס פוקוס" ועצם הדבר שלא שיזלתי 83 יום ואח"כ 70 יום זה גם התקדמות. ואם הצלחתי להגיע עד הלום אצליח להגיע עוד. רק אמשיך להצמד לדרך.

ממש בחינת "עיתים שוטה (שותה, סוטה) עיתים חלומה"
אך זכור תזכור ש" אל תאמר שהשאול , בית מנוס הוא לך"
אין לאן לברוח מהכאב ,
ואם חשקה נפשך לאמר כאשר אבדתי אבדתי
אמור תאמר, כאשר עבדתי עבדתי,
התוכנית עובדת אם עובדים אותה,
שטיט מפורש בספרא דצניעותא, (המכונה לבן)
בברכת
חזור ע"מ להשאר
מוטי

תודה מוטי. אכן אכלתי (מפירות ההחלמה, תקופה קצרה ביותר) ואוכל שוב. בעזרו יתברך.