פניתי לעזרה רק כשהתאווה הפסיקה לתת לי את הרוגע, כבר לא שיככה את הכאב, למרות שהגברתי את השימוש למינונים מוטרפים, וגם אז, הגעתי לפיתרון מהסיבה הלא נכונה – אשתי, השתכנעתי שהגברת מפריעה לי לחיות ואני מוכרח להיפרד ממנה, גם כשהבנתי שיש לי בעיה עם תאווה לא הבנתי את מלוא היקפה.

אחרי שלושה חודשים וקצת של נקיון טכני וחיבור רוחני צעיר מאוד. הבנתי שלא הבנתי. (גם כיום ההבנה הכי טובה שלי היא שאני לא מבין. כלום.) פתאום קלטתי שהתאווה בכלל לא בעיה, היא פיתרון לבעיות החיים, מטומטם, חולה, הרסני, הכל נכון, אבל עדיין פיתרון. זה עבד יופי. עד שלא. המוטו שלי היה  -  כואב לך? אתה חושש שיכאב לך?  תשתמש.

לא היה פשוט לעמוד לראשונה בחיי מול האני האמיתי שלי, מול הבעיות האמיתיות שלי – לא אשתי – ברשימה זו אשתף באחת המשמעותיות שבהן, הנני תפילה לאבאל'ה אוהב שיצאו המילים מהמקום הנכון ויכנסו אליו.

אני לא מפותח מבחינה רגשית. חד וחלק. למרות שאני בעשור הרביעי לחיי, ויש לי שכל. שערות על הפנים (ובגב). ואשתי טוענת שלא מפריע לה שהתחלתי להקריח. וכבר לא צריך לחפש יותר מדי את השערות הלבנות שלי, אני תינוק. מסתיר טוב את העובדה שמבינה רגשית ילד בגיל 8 בריא מתפקד טוב ממני. כיום אחרי זמן בהחלמה, אני מסוגל לכתוב את זה עם חיוך על הפנים, אבל תאמינו לי שזה לא מצחיק בכלל.

לא אותי, ולא את אחד מהקרובים לי, כמעט כל מי שבא עימי במגע חטף, זו בעיה חמורה במיוחד כי במשך הזמן שלא התפתחתי נכון, התפתחתי. לא נכון. זאת אומרת, פטרתי בעיות, על ידי יצירת בעיות חמורות יותר השכחתי את הראשונות. היו פעמים שכן ניסיתי להתמודד, פשוט ברחתי... בדרך כלל אל התאווה. חבלתי ונחבלתי במהמורות החיים משוכנע בצדקת דרכי ובאשמת הזולת והחמצתי את הגדילה הרגשית.

מתחילת שנות העשרה שלי ידעתי שהשימוש בתאווה לא ראוי, שגוי, אבל את כל המסביב פשוט לא ראיתי. לדוגמא, ראיתם פעם ילד שמושך חצאית אימו ודורש ממתק בקולי קולות? אימא שלו מחליטה שלא. והוא רוקע ברגליו, כמה דקות אח"כ הוא נרגע. מקבל את הסירוב, משלים איתו וממשיך הלאה? אצלי לא. אף פעם לא. אם סורבתי, באתי אח"כ ולקחתי. הנהנתי עם הראש בהשלמה ובאין רואים שלחתי את היד...

הנזק? עצום. אין לי מושג מה עושים עם דחיה, כל סירוב מרגיש לי כאיום קיומי. והנזקים האישיותיים לא נעצרו כאן, רק בדחיה, הם קיימים בכל רגש אנושי סביר, לא נתתי לשום דבר לחדור אלי הכל נסגר בפנים, מבעבע. בדידות נוראה שיצרה בלי סוף אכזבות, פשוט לא ידעתי מה עושים איתן. היו שהערצתי, ובגלל שלא הודרכתי חשתי שהושפלתי, לא יכולתי להכיל את העלבון אז 'זכיתי' ביצר נקמה אדיר.. אוי, המרירות. הפחד, הציפיה לשייכות ושוב סלידה מועקה מבוכה געגוע ושעמום וחוזר חלילה.

למעט רגעים נדירים של נחת רוח ושמחה, התנדנדתי בין ניכור, עוינות, שמחה לאיד, ואדישות טוטאלית...

היה לא נעים לפגוש במה שקראתם שורה למעלה. המחשבה הראשונית שלי היתה שבאמת כדאי לי להירשם לפעוטון הקרוב לשבת "בריכוז" ולהתבונן בגננת מנחילה לזאטוטים יסודות רגשיים נכונים. מלמדת אותם לוותר על בימבה נדנדה או קרוסלה, מראה להם איך לתת אמון באחרים, מאפשרת להם לסובב ולנדנד את זולתם. לסמוך על הבא בתור שיחשוב גם עליהם. מקנה לצווחניים את היכולת לצאת מעצמם. כן גם על ידי איסוף קליקס וקפלה. מביך אך זו האמת לאמיתה.

המחשבה השניה שלי היתה, שזכיתי. יש לי עוד להיכן ללכת, מקום שגם בו ניתן לרכוש את המיומנות הזו. לגדול רגשית. גם הוא עמוס בצווחנים, בזאטוטים. כמוני. אולי יש לו אפילו עדיפות - אין בו גננת, ואף אחד לא מעמיד שם בפינה או מושיב בריכוז. אפשר לבוא וללכת מתי שרוצים, אין מי שימנע את הכניסה. וגם לאחר היעדרות לא צריך לתת דין וחשבון לפני שום קב"ס (קצין ביקור סדיר) רק מי שרוצה מגיע לשם. לקבוצה.

חיי ניצלו שם. למדתי להרגיש. עודני לומד מה ניתן לעשות עם הרגשות. זה משתפר. גדלתי, התפתחתי. הפגישו אותי עם אבא שלי. למדתי שהוא קרוב אלי כל הזמן  -  24 שעות ביממה 7 ימים בשבוע, ושיש לו את מלוא הכח.

שנמצא אותו. עכשיו.

תודה רבה.
מזדהה מאד עם ההרגשה במחלה ובהחלמה.

תודה רבה!

תודה חבר,

המעניין הוא שכאשר הגעתי לכאן ושמעתי חברים משתפים על חוסר בגרות רגשית וכיו"ב לא הבנתי על מה הם מדברים. אני הרי איש מצליח, בעל משפחה וכן הלאה כל הבלה בלה בלה הרגיל.

לקח לי המון המון זמן להתחיל לשים לב שכאשר אני מסיר את כל המסכות - יש בפנים משהו לא מפותח בכלל. יש לי עוד הרבה דרך לעשות...

תודה רבה אסירותודה. האמת שמזמן רציתי לשאול אותך: האם זו האמת שעכשיו אתה לא מפותח מבחינה רגשית? אמנם כך אתה מצהיר, אבל האם לא התפתחת מאז? הרי כשפוגשים אותך אתה דווקא עושה רושם די מפותח (ראה בפוסט שלך על ליל הסדר בהחלמה). והנה גם פה כתבת: "גדלתי, התפתחתי". אם כך איך אתה יכול להצהיר שאתה לא מפותח מבחינה רגשית? הרי כנות, נדמה לי, צריכה להיות גם ביחס לדברים הטובים...
אני מבין שכך נכון ביחס לתאווה: לעולם אשאר חולה. אבל האם כך נכון ביחס לכל פגמי האופי? אי אפשר להתפתח? לזוז מילימטר? אי אפשר לומר: הקדוש ברוך הוא לקח אותי, שהייתי בעל פגם כזה וכזה, והסיר אותו ממני, ועכשיו אני בלי הפגם - לא בכוחי?

דוקטור יקר,‏ תודה.‏ כתמיד הארותיך ושאלותיך מחדדים את הדברים. אכן אינני נמצא במקום בו הייתי.‏ אך עדיין,‏ איני נמצא במקום בו אנשים רגלים בריאים בני גילי נמצאים.‏ ועלי לזכור זאת.‏ כי ברגע שאשכח זאת אשלם מחיר כואב.‏ וכן,‏ המציאות שלי חיי השתנתה לבלי הכר,‏ בחסד.‏ וגם על זה אני מצהיר בריש גלי, אבל אצל כמה מהשפויים שאתה מכיר יש התרגשות שכזו מליל סדר נורמלי?  המקום הרגשי הזה משתפר מאוד. אך הוא לא יהיה כמו אצל בני אדם רגילים,‏ הפער אולי לא גדל, אך הוא ישנו. יש לו נסיום שלי אין. וגם זו דיו כתובה על נייר מחוק במקרה הטוב.

יש גם יתרונות עצומים במציאות הזו - בענינים הללו אהיה חכם מאחרים, הריני 'בעל נסיון', כמו שכתב החכם מכל האדם - אבל זה כבר עניין לפוסט אחר.

ולא זו לא כתיבה מתוך הלקאה עצמית או מתוך רצון להאדיר את הדרך המשמעותית שנעשתה בעבורי על ידי הכח העליון,‏ אני כותב זאת עבורי.‏ שאני לא אשכח מהיכן באתי ולאן אני עלול לשוב ברגע שלא אהיה מחובר.‏ כמו מול התאווה, כן הכעס, הגאווה, הדחיה ושאר המרעין בישין. האינסטינקטים שלי פצועים.‏ כנראה ללא תקנה, כך רוצה אותי אבא כל יכול. פצוע. פגום עם חסרונות, לא מושלם. אקבל מרווח נשימה, לא אהיה מחוייב לפעול מהם, אך עדיין 'המושכל ראשון' שלי יהיה להתנהג באופנים החולים.‏

בנוסף, זו האמת. נכון להיום אני באמת מתקרב ליום הולדתי השמיני...

תודה. למדתי הרבה. גם אני יכול לומר בלב שלם: אני לא מפותח מבחינה רגשית. אני עדיין בגדר נגטיב, ורק בחדר החושך של צעד 4 - המקום שבו אפשר לחשוף את כל הפגמים בלי חשש להישרף - יש לי סיכוי להתפתח. הבעיה הגדולה שאני מתקשה להאמין שיצאו בסוף תמונות יפות. אבל אם אכנע באמת אדע שזה לא ענייני, אלא עניינו של אלוקים. אין צייר כאלוקינו

תודה אסירות.

התחברי עם הרבה נקודות. התייחס רק לשורה התחתונה.



כן גם אני. באתי. הסתובבתי פה שנה. נעלמתי שבוע. חזרתי ליומיים. ושוב התנדפתי. כואב לי לבא? אז אני לא בא! עוד יותר כואב בחוץ? אז אני חוזר בצעדים מהוססים! עד הסיבוב הבא!

יש לי רצון אך אין לי ביטחון. אני רוצה להחלים אך אין לי את האומץ לעשות את הפעולות ובאיזה שהוא מקום התייאשתי מכך שזה מה שיעזור לי. ניסיתי רבות בשנים הרבה דברים ובשנה האחרונה ניסיתי את זה. אוכל להוסיף את שמור עיניך לצעד הראשון שלי.

אשתי דווקא מנסה לעודד אותי בדרכי למרות שפרשתי. (היא מודעת לכך שהפסקתי ללכת לקבוצות בעקבות הנפילה. היא לא מודעת שזה הפוך בדיוק. נפלתי בעקבות אי-הליכה לקבוצות. וסיבת הפרישה זה הכאב שבדרך ההחלמה)

מתנת, כואב. אבל זה לא משנה את העובדה שבנקודה הזו, היום, כאן, עכשיו, אתה יכול להתפתח, לגדול.

כל הסיפור הוא  - מה אתה מוכן לעשות עכשיו?