אני לא זוכר אם נולדתי איש פח או שהפכתי לכזה, אך מאז שאני זוכר את עצמי, אני איש פח. אין לי לב, אין לי רגשות והייתי גאה בזה.
מאז שאני קטן אהבתי להסתובב ביער, הייתי מאוד סקרן וחיפשתי שבילים מיוחדים, עד שמצאתי כמה שבילים מיוחדים. הם היו חשוכים ומלאים בבורות, נפלתי בהם פעם אחר פעם, אבל אני הייתי שם לבד, ולכן הייתי מלך השבילים החשוכים. בכל פעם שמשהו לא הסתדר לי רצתי לשבילים, בכל פעם שהרגשתי משהו בפנים רצתי לשבילים. והם תמיד היו שם בשבילי, השארתי שם את רגשותיי וחזרתי להסתובב ביער. אבל הרגשתי לא טוב בשבילים, הרגשתי שהרגליים שלי נתקעות שם באבנים, כל הזמן נפלתי והחלטתי ללכת רק בדרכים המרכזיות, אבל לא הצלחתי. פעם אחר פעם מצאתי את עצמי שוב בשבילים החשוכים מחפש להיות השליט, מחפש להצליח, מחפש להיות לבד בלי מישהו שיפחיד אותי.
יום אחד נתקלתי בשביל חדש, שביל האבנים הצהובות. מצאתי שם שלט המסביר שיש בשביל 12 אבנים ארוכות, וזהו השביל שמונע כניסה לשבילים החשוכים. התחלתי לצעוד עליו, אבל לא כ"כ הצלחתי בהזדמנות הראשונה מצאתי שביל חשוך קטן בצד ורצתי אליו. התגעגעתי אל השביל הצהוב אבל חשבתי שכנראה שהוא לא מתאים לי. כנראה שהפח שלי חלוד מדי. בפעם הבאה שנתקלתי בשביל הצהוב קרה לי נס. נתקלתי על השביל בחבורה משונה, מעולם לא הייתי חושב שחבורה כזו יכולה להתלכד. אריה שמנסה להתגבר על הפחדים, דחליל שמנסה להתגבר על התחושה שהוא הכי חכם, ילדה שרוצה לחזור הביתה וכלבלב שסתם רע לו. הם הזמינו אותי להצטרף, והבטיחו שבסוף השביל חי קוסם שיכול להציל אותנו מהשבילים החשוכים. הלכתי איתם. כשנפלתי, עזרו לי לקום, כשאחרים נפלו, רצתי לעזור במה שיכולתי. כל אבן הייתה ארוכה וקשה. בכל אבן התמודדתי עם קשיים אחרים, והתגעגעתי לשבילים החשוכים. אני זוכר שבאבן השלישית פתאום הבנתי שהקוסם עוזר לכל מי שרוצה להגיע אליו כבר בדרך. התובנה הזו נתנה לי המון כוח להמשיך לצעוד עם החברים.
ואז כשהגענו לקוסם אחרי הדרך הארוכה, נפתחה דלת חדרו ובצעדים איטיים הוא יצא מן החדר. עמדנו שם כולנו בפה פעור ופתאום קראנו כולנו יחד: "אבא".

תודה. נגעת בי.
אני מאחל לך שכמו איש הפח מהסיפור המקורי, תגלה שבעצם יש לך לב גדול ורחב, ושדווקא בגלל שרצית לחוש אותו יצאת למסע הזה