מאז שאני זוכר את עצמי אני צריך לשלוט, בכל דבר שזז. אני חייב לדעת מה יקרה בדיוק. הפחד הגדול ביותר שלי הוא הבלתי צפוי ולכן ניסיתי תמיד לנבא מה יקרה ולפעול כאילו זה כבר קרה. בהרבה מקומות בחיים שלי זה שיבש אותי לגמרי. למשל אם קניתי משהו לא נכון חנות הייתי חושב שאם אבקש להחזיר הם בטח ידחו אותי ויאמרו שזו בעיה שלי, ולכן מראש לא טרחתי לבקש להחליף את אותו מוצר.
פעלתי תמיד כמו במערכון המפורסם של הגשש החיוור
"אז ככה, אנחנו רוצים 15 ניצחונות בשנה מינימום... 15, כן? אם לא - נשרוף את המועדון. אנחנו גם רוצים לקבוע, פעם אחת ולתמיד, מי יהיה השחקנים, מי יהיה המאמנים, מי יהיה התוצאה, ומי יהיה מזג האוויר."
"ואם זה לא יינתן לכם?"
"אנחנו נשרוף את המועדון."
פעם אחר פעם דפקתי את הראש בקיר בניסיון לקבוע מי יהיה מזג האוויר, לצערי עדיין לא מצאתי שיטה, ולכן תמיד שרפתי את המועדון. והשריפה הזו כאבה בכל פעם, ומשום מה הרגשתי שלשרוף את המועדון יתן לי בפעם הבאה לקבוע את מזג האוויר...
ואז אמרו לי שהדרך היא לוותר על השליטה, מישהו אחר קובע והוא קבע שאתה תהיה שחקן. התקוממתי, מישהו אחר ישלוט בי? ועוד אלוקים? תמיד הרגשתי שאלוקים הוא מין אדם בעל כוח בלתי מוגבל. אחד כזה שכדאי להיות חבר שלו, כי זה הדרך לשלוט. אם אתה חבר שלו אתה יכול לבקש ממנו טובות אישיות...
את ההבנה שאני כנראה לעולם לא באמת אשלוט הבנתי עוד לפני שהגעתי לתוכנית. כל מיני תסכולים קטנים ומוכרים לכולם לימדו אותי. ללכת לטיול משפחתי כשגולת הכותרת היא מעיין מפורסם (שבאותו היום הוא יבש...) ליסוע לפגישה חשובה מאוד (ולגלות שכל זמן הפגישה התבזבז בגלל פקק...) בהתחלה לא הייתי מקבל את זה, הייתי כועס על עצמי שלא ביררתי קודם\יצאתי קודם וכו' ואז התחלתי להפנים שקיים כוח גדול ממני. בראש החולה שלי שלא היה מקום לכוח ממשי גדול ממני קראתי לזה גורל או חוקי הטבע (או אפילו מתמטיקה סטטיסטית). כשהגעתי לתוכנית החלטתי שכבר אין לי מה להפסיד. אם אני לא רוצה להפסיד את החיים שלי ולכל כך הרבה אנשים השיטה הזו עבדה אני אנסה אותה. ופתאום אלוקים הופיע שם. פתאום איחורים קטנים נתגלו כחוסכים כאב ראש, כאב לב או סתם בלאגן. פתאום מישהו הנחה אותי, פתאום אלוקים היה שם.
אני עדיין פוסע בתוכנית בזהירות, צעד אחר צעד. מפחד להשתנות למקום שאני לא רוצה לפי פרשנות של חבר כזה או אחר. אבל בשורה התחתונה אני מרגיש שאלוקים איתי, ובשבילי, זה העיקר.
