יש לי התנגדות פנימית לכתוב עכשיו. אבל אני מקווה שאולי אעזור לאנשים שיקראו אז אני כותב.
כשהגעתי לכאן רציתי להראות מי אני, כמו שהתרגלתי. תראו מי אני: חכם, מבין מהר. תוך שבועיים אשבור שיאים! אכנס לתוכנית, בתוך רגע אבין אותה. בעוד שלושה שבועות לא תראו אותי יותר, כי ניצחתי את המחלה.
זה לא עבד. זו היתה החשיבה של המחלה שלי.
ידע לא מוסיף לי כח. וקריאה של הספרים כמה פעמים לא הכניסה אותי לעבודה על התוכנית. ניסיתי לקרוא כל מה שיכולתי. ליישם הכל. קראתי בפורום כל תגובה כמעט שנכתבה בשבועות האחרונים ונברתי בהיסטוריה. ניסיתי לצטט הרבה במה שכתבתי, ניסיתי להראות אחד מבפנים, מישהו שיודעים שאת הפוסטים שלו כדאי לקרוא. מישהו שהוא מטאור בשמי ההחלמה. כוכב נולד.
ואז באו החברים ובעדינות קילפו אותי. בשלב הראשון, היו לי פוסטים בלי תגובה, וכמה שזה כאב... הייתי יושב על הדף של הפורום ולוחץ על f5 עד שהוא כמעט יצא מכלל שימוש. אבל אף תגובה. אני לא יודע איך הדברים השפיעו על מי שקרא אותם, אבל אני רציתי יחס. והוא לא הגיע.
לאט, לאט החלטתי שהגיע הזמן לעשות צעד אחד פנימה. העזתי להתקשר לקבוצה. וכמובן שעליתי לדבר ביום הראשון שהקשבתי - הרי אני כוכב חדש לא? איזה יחס מלבב קיבלתי. חיזקו אותי מאוד. חבר נוסף עלה אחרי והודיע שקיבל אומץ לדבר ממני. כמה התרגשתי. רצתי אחרי הקבוצה לפורום כדי לראות אם מישהו כתב לי איזו הודעה אישית. איזה חיזוק פרטי. ושוב זה לא קרה.
בכל הזמן הזה אני מרגיש שאני חייב להפתח יותר. להחשף יותר, לקלף עוד שכבה. קילפתי אותה כשהתחלתי לשלוח הודעות ולדבר עם חברים. גיליתי את העולם שמאחורי הפורום. את הקולות באופן אישי. הרגשתי שמקבלים אותי. בשלב הזה, כבר לא חיפשתי להיות מיוחד. חיפשתי שיאהבו אותי. והרגשתי שאני מקבל אהבה מלוא חופניים. בכל הזמן הזה סוד (וזה המקום להגיד לו תודה עצומה) ניסה לקלף ממני עוד שכבה. קבוצות וספונסר, הוא כל הזמן אמר. והקשבתי. התקשרתי לקבוצה הטלפונית יותר ויותר וניסיתי לשתף כמה שיכולתי. בשבילי ובשביל החברים.
עוד קליפה נקלפה כשהעזתי לומר בצורה ברורה, אני לא יכול לבד. אני לא יכול רק לקבל עיצות או ללמוד מניסיונם של אחרים. התקשרתי לשמואל לבקש ספונסר. במילים אחרות: אני צריך מישהו שינחה אותי. הבטיחו לי שאקבל, ואני בטוח שזה יקרה בזמן שאלוקים יחליט על כך.
המשכתי להתקלף כשהעזתי ללכת לקבוצה החיה. להראות את פני ולראות את החולים האחרים. התרגשתי מהיחס. מהאהבה. הרגשתי שאני מוכן להתמסר לתוכנית ולהגיע למקום טוב הרבה יותר. למקום מחלים ובריא יותר.
למחרת נפלתי, הבנתי שהקליפות היו הגנות. הם הגנו עלי מהרע שאיים על נפש הילד שבפנים. מעולם של רגשות, של קשיים ושל תקוות. את כל זה הפסדתי כל החיים. הרגשתי שאני עומד חשוף. בלי עור מול העולם. וזה כואב כל כך, שבא לצרוח מכאב. ובכל הזמן הזה, התאווה מחופשת לרופא מציעה לי טיפול, "בוא, כל הקשיים והכאבים אפשר להמיר ברגעים מתוקים יחד איתי". ואני לא רוצה, ויתרתי על חיי לפני 13 שנה. אמרתי לעצמי שרכבת החיים לא מתאימה לי, והיום אני רץ אחריה כדי לתפוס אותה.
היום אני בעיקר כואב, כואב כמו שלא כאבתי כבר שנים. ולצערי אין לי פתרונות להכל. אבל אני יודע שהפתרון נמצא פה ואליו אני שואף. אני מאמין שזו הדרך ואני מוכן לעשות הכל כדי להיות בהחלמה. תנו לי החלמה ואשתה בלי גבולות.
אני יודע שזה פוסט בלי תכלית. אבל אני מקווה שיהיה מישהו שיפיק ממנו תועלת. אם המנהלים חושבים שהוא מיותר אפשר למחוק אותו. אני מבחינתי שמתי אותו בלוח המרכזי לטובת כולם.
ממשיך גם כשקשה, כי אם קשה כנראה שאני בדרך הנכונה.
אני חוזר לעצמי ולאבא.
חוזר לאבא.

למחוק? כנראה שאתה באמת חולה.. אני לא מכיר מכור שהדברים שכתבת לא עברו במוחו. גם אצלי עם שינויים לכאן או לשם, אנחנו רגילים לג'אנק פוד מהיר, שיטת הסמוך וזבנג וגמרנו, אחי זה תהליך, תהליך של חזרה לאבא. עבורי זהו פוסט של גזור שמור וקרא מדי יום.

בהחלמה.

תודה חוזר לאבא. הפוסט הזה מזכיר לי כמה זה לא מובן מאליו שאני פה, שאני משתתף בקבוצות. כמה זה קשה, וכמה זה טוב. זה לא היה קורה בדרך הטבע. זה קרה רק מפני חסד ה' הגדול. תודה רבה

תודה חבר יקר,

כמה שזה מדבר אל המכור שבי... יש ספרון של SA שבסופו שי איזה סאטירה על הדרך שמכור תופס את הקבוצות, והדבר הראשון זה שהוא אומר: תוך חודשיים אני בחוץ. כולנו ככה.

תודה חברים, כמעט עשיתם לי חשק לשבת פה כל היום, לרענן את הדף ולראות אם יש עוד תגובות 
כשקראתי שוב את מה שכתבתי הרגשתי תחושה מעניינת. זה נראה לי הדבר הראשון שאני כותב פה בפורום שלא בא להפגין ידע בתוכנית, או שהוא נוטף דם וכאב. אלא פשוט מאמר של כניעה. נראה לי ש(ששש שאף אחד לא ישמע)הנפילה ביום שלישי עשתה לי רק טוב. בפעם הראשונה שלא רק הבנתי שאני חסר אונים אלא פשוט הרגשתי חסר אונים. אני מקווה שהגעתי לתחתית שלי.

היי חוזר יקר ואהוב,
אין לך מושג כמה אני בדיוק כזה. אני כותב פוסט מכוון לשם שמיים... לשם החלמה... ומיד בודק, מחפש פידבקים ותגובות.
אני חולה! אחד הדברים הכי מחלימים עבורי היה להתייבש! לחכות ולחכות ולחכות לתגובות, וכשהם בוששו מלבוא להבין כמה אני קטן. חסר אונים.
זוהי תובנה אדירה. אחד מתובנות המפתח של היחס שלי אל התכנית. יש תענוג ושחרור אדיר בגילוי הזה... לא רציתי למנוע אותו ממך 
גם אני באתי לפה, מר עולם, הדבר הכי מוצלח במאה האחרונה (בהסטוריה המתועדת)רציתי לעשות סדר במערכת הארגונית של שמור עינך. היתה לי בוקורת על יחסי הציבור הלקויים. היו לי רעיונות לתעמולה וגיוס כספים. כמובן גם להשאיר את חותמי המחלימה על כל באי הפורום. וכו' וכו' וכו'.
אבל לאלוקים היו תוכניות אחרות עבורי. נכנעתי. כשהתחדד לי כמה חולה צומי אני, מטורף של ריכוז עצמי, זה כאב.
עד היום אני לא יודע מהו האיזון הנכון בין אני לבין הבריאה. אני לא יודע לעכל מחמאות, ולא מצליח להשתחרר מהצורך הנואש של הכרה והערכת הסובבים אותי.
נדמה לי שהמנגנון שלי נדפק. ואולי הוא מצד עצמו חסר תקנה. אני חייב לפנות כל הזמן החוצה, לבקש עזרה מחברים ספונסר וכוח עליון. העיקר מבחוץ.
בהצלחה אחי בהמשך התהליך, הוא לא קל, אבל לא תצטער על אף יום שפעלת בו פעולות של החלמה. ובעצם, נגמרו לי האופציות. יש רק דרך חיים אחת עבורי לשרוד - אלוקים!

וכמו שאמר החבר, "לגזור ולשמור".

אוהב
הושיעה

ב"ה
אני מלא התפעלות איך הצלחת לקרוא אותי כ"כ טוב, כמה כואב וכמה מתסכל עד שעשיתי את הצעד הזה לכתוב כאן בפורום, וכשכבר עשיתי הייתי בטוח שכככככולללללםםםםםם ללא יוצא מן הכלל יגיבו למילים שלי, או לפחות יעניקו חיבוק חם ואוהב, מה שקרה אבל מעט מדיי.
אבל אני רואה שעצם חוסר התגובה גם הוא עוזר, גם הוא מעניק נקודה למחשבה וגם הוא מסמן שביל סלול בדרך הארוכה להחלמה מלאה.
תודה