זאת לא טעות. טוב, אולי קצת אבל לא לגמרי בכל אופן. במשך הרבה שנים אמרתי לעצמי שאני מוכן לשמור תרי"ב מצוות חוץ ממצווה אחת - כל מה שקשור לענינים של תאווה. אז נכון שזה לא בדיוק מצוה אחת אבל הרעיון מובן.
זה לא שהחלטתי שיש מצווה (או יותר נכון עבירה) אחת שלא מתאימה לי ולכן אני עושה שינויים והתאמות בתורה של אלוקים, ממש ממש לא. רציתי בכל ליבי לקיים את כל תרי"ג מצוות, אבל פשוט ידעתי שזה בלתי אפשרי. לא שייך. אין מצב. הברירות שעמדו בפניי היו להחליט שאני מוותר על מצוה אחת, או להמשיך להיאבק גם עליה ואז לאבד הכל, כי הנסיונות שלי שלא ליפול בתאווה רק הורידו אותי יותר בכל שאר התורה ומצוות. מה שהיה קורה זה שהייתי לוקח החלטה חזקה שאני הולך לעמוד בפיתויים ולא ליפול, מנסה בכל כוחי להצליח, אבל בנפילה הייתי מרגיש כל כך רע, כל כך צבוע ושקרן, שזה הביא אותי לחשוב שעדיף שלא אקיים גם את שאר המצוות.
אז בתוך הראש פשוט ניסיתי לעשות איזה סוויץ' של הפרדה ברורה בין כל המצווות לבין הענינים של התאווה. את כל המצוות אקיים בכל השתדלות אפשרית, אבל הענין הזה של התאווה הוא מחוץ לתמונה. ההפרדה הזאת נעשתה מכורח המציאות והבנה מציאותית של הדברים. שני עשורים של התמודדות כושלת לחלוטין עם התאווה הוכיחו לי מעל לכל ספק שאין לי סיכוי להילחם בה. לא משנה כמה אשמור את העיניים ואלמד תורה ואטבול במקווה ואגמול חסדים - תמיד מצפה לי בהמשך הדרך הנפילה הכואבת והמבאסת שתוכיח לי שאני אפס מול התאווה. אז במקום להילחם - עדיף להרים ידיים ולהתייאש.
הבעיה היחידה עם התיאוריה היפה הזאת שניסיתי לפתח היא שזה פשוט לא עבד... במבחן המציאות לא הצלחתי להפריד בין הדברים. ידעתי היטב מה כתוב בספרים על חומרת העבירות האלו ולא הצלחתי לעשות את ההפרדה הזאת שכל כך רציתי בה, מה שגרם לתסבוכת נפשית-דתית קשה. היו תקופות שבהן ירדתי בכל עניני היהדות, והיו זמנים שכן ניסיתי למרות הכל להתחזק ולהשתמש בפיתרון הדתי. כך או כך - תמיד נכשלתי.
אז זהו, שהמצב שלי לא הגיע מתוך פריקת עול של אחד שלא רוצה לקיים תורה ומצוות ונוח לו להינות מתאוות העולם הזה, ממש לא. סבלתי שם והנפילות היו הדבר האחרון שרציתי, אבל פשוט לא הצלחתי להפסיק ולכן חשבתי פשוט לוותר על ההתמודדות.
אבל אחרי עשרים שנים של סבל וכאב, אלוקים עשה לי נס. הוא הביא אותי לשמור עיניך ודי מהר הבנתי שאני בכלל חולה במחלת ההתמכרות, ולכן כל מה שאעשה לא יעזור ולא משנה כמה חזק אנסה. כאן הסבירו לי שכח הרצון לא בדיוק משחק תפקיד מול התאווה, ולכן אצטרך להתחבר למקור של כח הגדול ממני. אחד הדברים שמאוד עזרו לי היה ההבנה שהנפילות לא קשורות לענין המוסרי-תורני אלא למחלה שלי שהיא בעלת שלושה מימדים (פיזי,נפשי ורוחני).
עדיין לוקח לי המון זמן לרפא את השבר הנפשי-דתי שלי שנוצר כתוצאה מתסבוכת שהתפרסה על פני שני עשורים מחיי, אבל עכשיו סוף סוף אני יכול לומר שהמטרה שלי היא לא תרי"ב מצוות אלא תרי"ג מצוות. אמנם אני רחוק מאוד מהמקום הזה ועדיין מטפל בפצעים, אבל אני יכול לראות את הדרך וגם לראות לאן היא מוליכה. דוקא בגלל שאני מבין שההתמכרות שלי לא שייכת לענין הדתי של עבירות וחטאים, אני יכול לטפל בה כבמחלה ובמקביל לרצות להתקרב לאלוקים על ידי המצוות שהוא נתן לנו.
