בס"ד

בין העשייה לבטלה תמיד חשבתי שישנו פער עצום, כי הרי עשיה הווי אומר לעשות, ואילו בטלה הווי אומר לא לעשות.
ואם כן ישנם שני קצוות בשני צידי המתרס.
המחשבות הללו כירסמו בי, נגסו בי, ופשוט הותירו אותי עם מסקנה. מסקנה פשוטה שלעשות הווי אומר עשייה כל שהיא בכל תחום.
אם זה לעבוד-סוג של עשייה, לטפל בילדים -  סוג של עשייה, להלחם בתאווה - סוג של עשייה. כל פרט ופרט שהוא אקטיבי זה סוג של עשיה, או לא רק סוג עשייה ממש.

היום הייתי אמור לראשונה להשתתף בקבוצה, ורצון ה' היה שזה לא יקרה היום. נשארתי בבית לבד (עם ילדי ישנים) ויצא לי לראות, איך אני עושה כלום. פשוט כלום, אבל את הכלום הזה אני עושה.
אני מאוד אקטיבי ביצירת הכלום.הנקודה הכואבת ביותר היא שאחרי שאני עושה את הכלום, אני לא חש את אותה הרגשה, כפי שאני חש שאני נופל לתאווה.
אם היה תואר בכלום הייתי מקבל את הדוקטורט בו. הכלום הזה שיצרתי הוא לא בהכרח הנפילה לתאווה, אבל הוא המתכון לנפילה בדרך כלל אני נופל לתאווה בזמני יצירת הכלום. כל כך הרבה דברים של עשיה יכולתי לעשות.
והערב הבנתי הכוח החזק שדוחף אותי ליצור כלום, ולא ליצור את הדברים הממשיים שאני כן צריך לעשות. זה אותו הכוח בדיוק שדוחף אותי ליפול בתאווה. לפעמים כתוצאה ממנו אני נכנס לתאווה, כי הרי השעמום מביא לידי חטא. 
ואז חשבתי ולאט לאט הבנתי, בלי להבין בתכנית 12 הצעדים  ובלי להתחיל לצערי להתנסות בקבוצות, על כמה תכונות אופי אני צריך לעבוד כדי לשנות, ואז בעזרת ה' חיי יראו אחרת.
 
פניתי לעצמי ושאלתי את נפשי כמה שאלות

מה לך נפשי, שאת כל כך בסדר שאת כל כך מחופשת מכונסת בעצמה
מה לך נפשי שאת מעמידה פנים הרי חיי מתנהלים איתך או בלעדייך

תשתני כבר נפשי, תשני ותעשי לי ככה או ככה ככה וככה

היי פגיעה נפשי אז מה אם תגעי, תמיד את כל כך מתגוננת מתחשבנת מחושבת
אבל מתחת יש לך רכבת מרעישה היי חסרת בושה

תתאפסי כבר נפשי