בס"ד
אני לי כוח להלחם, אז אני נכנע. אין לי כוח להכנע אפילו, אז אני משאיר את הכול להקב"ה שהוא ילחם, שהוא יכניע אותי שהוא יתן לי כוח.
כי אני כלום בעולם הזה. אין לי מאום, ומאום אין בי.
כמה שאני מנסה להחליט ההחלטה מנסה אותי, כמה שאני מחליט, ההחלטה מתעתעת בי.
אין דבר העומד בפני הרצון, אז למה הרצון לא מעמיד את גבולותיו?
אין לי כבר כוחות להתייאש, אז אני פשוט הופך עצמי לאדיש. אדיש למצב, אדיש לעצמי, אדיש ליכולת שלי לא להתמודד.
ופשוט סומך על ה' שהוא ילחם את מלחמתי.
אני עמוק בתאווה, ואפילו יום כמעט לא מצליח להתגבר, אני הרמתי את הטלפונים למי שצריך כדי להתחיל לעבוד על עצמי,
אני מקווה שאני אצליח לצאת מזה. אני מרוסק אפילו שאני לא מרגיש ככה, אני יודע שאני מרוסק וזה רק חושי שהתכהו להם, מההרגל.
יש משהו גם בהרגלים שהם יפים, אבל ההרגל היפה ביותר הוא להתחיל לטפל במחלה.
אני מתפלל אל ה' שיתן לכול מי שזקוק ולי ביניהם, להצליח להרפא מן המחלה. ואוכל סוף סוף בחיי לראות קרבת ה' אמיתית, מהי!!
