שלום חברים

רציתי לשתף אתכם בתחושות שלי

בתחילת התהליך נוצרה אצלי סוג של התמכרות לפורום, ומבחינתי זה היה תחליף להתמכרות לתאווה.
לאחר כמה חודשים ההתמכרות לפורום ירדה ונכנסתי לין שלב נינוח שפירשתי אותו כהתגברות על המחלה.
לקראת חגיגת השנה להיכרותי עם שמור עיניך תקף אותי גל עכור, שאמנם בחסדי שמיים לא הצליח להפיל אותי, אבל הביא אותי מאוד קרוב לנפילה.

חלפו כמה חודשים של חיים על מי מנוחות ובהם בקושי נכנסתי לאתר, רק כדי להזכר...
הבעייה היא שזכר אותו גל פתאומי מטריד אותי. גם מה שכתב סוד על כך שבעבר הצליח לשמור נקיות למעלה משנה עד שנפל.

אני חושש מאוד מגל פתאומי שיתפוס אותי לא מוכן, אבל החשק להכנס לאתר די עזב אותי ואני כמעט צריך להכריח את עצמי להכנס רק כי ברור לי שזה נחוץ.

יש למישהו עיצה איך עדיף לי לנהוג כיום?

חן חן לך  , הגעת לשלב שבו מתחילים לזהות עד כמה המחלה ערמומית ...
זה לא עובר זה גם לא יעבור צריך ללמוד לחיות עם זה .
אני גם חשבתי לתומי אחרי תקופה ארוכה מאד מאד של נקיות  שהתאווה עזבה אותי והתחלתי לאט לאט לאכול את הלוקש הזה שבאמת אני בריא וזהו אין יותר תאווה ... , אני לא יכול לעצור את הצחוק המתגלגל הזה עכשיו שעולה ממני איזה טיפש הייתי לחשוב כך.
מה העצה ? נראה לי שיש פה רבים וטובים ממני בפורום שיכולים לייעץ לך כל מני עצות על כל מני צעדים ופעולות ...
אצלי מה שעובד זה למצוא זמן כל יום (עדיף בתחילת היום) ולייחד את הזמן הזה ע"מ לעשות חשבון עד כמה המחלה הזאת קשה עד לאן אפשר ליפול ולא לשכוח מה היה אתמול- עוזר לי מאד לצייר לעצמי בראש את הרגעים המבישים שהיו לי ולא להדחיק אותם  .
לי זה עוזר...  (לפחות עד הנפילה הבאה ) .
בכל מקרה אני חושב שאם אתה מחליט לוותר על הפורום אתה חייב למצוא לעצמך סוג של מסגרת שתזכיר לך באופן יומי שאתה חולה ובאיזה מחלה אתה חולה לאן אפשר ליפול וכו' ....
הקב' הטלפוניות , או שותף לתהליך בתוכל לשוחח איתו בנושא הזה כל יום אחלה של אלטרנטיבות לפורום נראה לי.
בהצלחה .

אחרי חצי שנה של נקיות שהייתה לי, והרגשתי שהכול מאחורי בלי צורך בכלל לתקשר בשום אופן , נפלתי.
לכן, לצערי החשש מוצדק....
אבל לא בהקשר של יאוש אלא יותר בענייין של צורך לתרגל ולהיות בקשר מסוייים לפחות עם התכנית.

מזדהה עם 'להתחיל מחדש'.
אני גיליתי על עצמי, שהדבר המרכזי שמשאיר אותי נקי, או ליתר דיוק משאיר אותי עובד, זה הקהילה הנפלאה הזו, הטלפונים היומיומיים בין החברים. שיחות, הודעות, וכן...גם הפורום. העיקר לא להדחיק. העיקר לא לחזור אל האשליה ש'זה' מאחורי. זה לא מאחורי. הזמן הוא לא הפונקציה המרכזית מבחינתי. השאלה המרכזית היא האם אני מצליח להתחבר יום יום למקום הפצוע, הנוכח, הכואב, האם אני עומד מול חלק מהאנשים לפחות בחלק מהזמנים בלא מסכות, האם אני מציף את הפחד שלי בפני מישהו בעולם הזה בכלל? האם אני לא חוזר להתבצר בבדידות המזהרת, המעורבת מאגו ופחד המשמשים בערבוביא?
הדיבורים עם החברים והשיחות בפורום נותנות לי את התשובות לשאלות הללו.
מקווה שהם יתנו גם בשבילך.

אוהב, מקווה שתחזור לקשר
נתן במתנה 

תודה רבה על ההתייחסות והתגובות

אני לא רואה איך אני מצליח להציב לעצמי מסגרת אלטרנטיבית כפי שתיארתם, כך שהמסגרת הייתה ונשארה האתר הזה.

הבעיה היא שהתאווה הערמומית מכניסה לי לראש שאני כבר לא חלק מזה, ברמה כזו שאני נכנס לפה וקורא סיפורים של אנשים ופשוט לא מתחבר אליהם כמו בעבר כך שגם כשאני כבר נכנס לאתר אני משתעמם די מהר ויוצא.

היה לי נסיון של התקשרות דרך מיילים עם אחד החברים אבל זה דעך די מהר.

אולי באמת הפיתרון של "להתחיל מחדש", לשבת עם עצמי כמה דקות כל בוקר ולהזכיר לעצמי איפה הייתי זה מה שייצור אצלי את תחושת הדחיפות להמשיך להיות בקשר.

תודה רבה