אוהבים אותך! אני מאוד מאוד מזדהה עם כל מה שכתבת. כתבת זאת בצורה כ"כ יפה ואמיתית, בדיוק מה שעובר לי בראש.
ובכל זאת, למרות כל המחשבות האלו שלך ולמרות כל הבעיות והכל- עדיין אוהבים אותך, לא משנה מה תעשה או מי אתה- פשוט אוהבים אותך איך שאתה.
אני לא מכיר אותך, לא נראה לי שאפילו קראתי אי פעם הודעה שלך בפורום לפני, לכן אני ממש לא יכול לעזור לך. מה שכן, אני טיפה טיפה מכיר את עצמי, לכן אכתוב על עצמי בתקווה לעזור לעצמי. אם זה יועיל גם לך- נהדר. רוב הסיכויים שלא, וזה בסדר.
כל חיי (הלא מאוד ארוכים, ד"א) נלחמתי. אני יודע שכל מי שבא לפה "נלחם", אבל אני משהו אחר. אני משהו יוצא מגדר הרגיל, אני הייתי לוחם באמת. נלחמתי מהבוקר עד הערב, השתמשתי בשיטות שונות ומשונות, מהקבלה, מהגמרא, מרבנים מה לא... התאמצתי בכל כוחי. הקפדתי על כל המצוות בתקווה שזה יציל אותי. נלחמתי ונלחמתי וככל שנלחמתי יותר, התרסקתי יותר.
מאז שאני פה למדתי המון דברים חדשים על עצמי, אני רוצה להתמקד בעיקר בשניים- הבעיה והמלחמה.
הבעיה שלי היא בעיה נפשית ורוחנית (ופיזית). יש לי משהו לא בסדר בראש, משהו מעוות. כנראה שהפסקתי להתפתח מבחינה נפשית בגיל מאוד מוקדם.
אני סובל מהרבה מאוד פגמי אופי. אני אדם כעסן, בעל מצבי רוח משתנים, חולה שליטה, רצון לכוח, רצון להיות אהוב ועוד הרבה.
כל אותם פגמי אופי, מנהלים את חיי באופן מוחלט. כל מעשה שאני עושה נובע מתוכם. פגמי האופי האלו יצרו אצלי מספר בעיות עמוקות מאוד-
חוסר חיבור לעצמי- אני מרגיש לא בנוח עם עצמי. אני מרגיש לא שלם ומרגיש חוסר שלווה תמידי. אני סובל מחוסר שקט, מחוסר סיפוק. משהו אצלי לא מתנהל בצורה ישרה ואני מרגיש את זה. אני רואה איך כל האנשים בעולם מתנהלים בצורה מסויימת ורק אצלי הכל יותר מסובך, רק אצלי יש את כל הרגשות הרעות האלו, את כל הקשיים ותחושת הניתוק והריחוק.
חוסר חיבור לה'- גם כאשר חשבתי שאני מחובר לה' וגם כאשר היו לי חוויות רוחניות כאלו ואחרות, זה לא היה שלם. אני למדתי תורה מתוך אינטרס צר כלשהו (שיעריכו אותי, שיתנו לי כוח וכבוד). גם כאשר באמת חשבתי שזה בא ממקום טהור נטו- באמת בשביל ה', זה לא היה באמת. זה היה בשביל ה', בשביל שהוא יתן לי כוח לעשות כך וכך (לדוגמה- להתגבר על היצר). בשביל מה אני צריך את הכוח הזה? כי שלא אאלץ להתפלל ולפנות אליו. לא שיש לי בעיה להתפלל או לפנות אליו, אבל אני לא רוצה באמת באמת להיות תלוי בו, כי זה מסוכן. אני רוצה תעודת ביטוח, אז אני אלמד עכשיו תורה ואז בטוח יהיה לי את הכוח אחר כך. אני הייתי בעצם מרכז עולמי ולא ה'. רציתי להעזר בו, אך לא להיות באמת תלוי בו. כל אותם פגמי אופי לא נתנו לי להיות באמת מחובר אליו, הייתי מנותק ממנו.
חוסר חיבור לחיים- התקשתי להתחבר לאנשים ולחוויות בחיים. משהו תמיד היה חסר. פגמי האופי שלי המשיכו לנהל אותי ולא נתנו לי לחיות שלום ושלווה עם הסביבה. תמיד נשארתי מנותק במקום כלשהו, גם אם הייתי מקובל מאוד ומדריך בתנועת נוער והדוס של השכבה ודמות שכולם מעריכים- עדיים, למרות כל החיבור הזה כביכול, פגמי האופי שלי לא נתנו לי להיות לגמרי מחובר. הם השאירו אותי מכונס בתוך עצמי, דואג רק לעצמי ומסתכל רק על עצמי. כאשר דאגתי לאחרים (ודאגתי לא מעט לאחרים) זה נבע מאינטרס צר שלי- להרגיש רצוי, להרגיש אהוב וכו'...
זו מהות הבעיה שלי כנראה.
שלא תבין אותי לא נכון, אני לא נראה מבחוץ אדם נותק או מופרע. אפילו בהסתכלות פנימית על עצמי לפני חצי שנה, הייתי אומר שאני באמת אדם טוב ומחובר ומצליח והכל טוב לי בחיים, גם גשמית וגם רוחנית לא חסר לי דבר. אני מקובל ויש לי הרבה חברים ואני לומד הרבה תורה ועושה חסד ולא חסר לי כלום, יש לי משפחה טובה ומצב כלכלי מצויין רק שיש לי בעיה קטנה עם התאווה. בחצי שנה האחרונה הבנתי שכל זה אומנם נכון, אבל זה לא מה שחשוב. מה שחשוב בשבילי זה מה הולך בתוך הראש. אם רע לי מבפנים, זה לא משנה מה יש מבחוץ.
אם אני מרגיש לא טוב עם עצמי ומרגיש מנותק, זה לא משנה כמה אני נראה מבחוץ מחובר.
אדם לא יכול לחיות לאורך זמן מנותק, הוא מחפש את החיבור, הוא מחפש את מקור חיו ואת ה'.
חיפשתי נואשות, אך לא הצלחתי למצוא אותו בגלל פגמי האופי. ניסיתי וניסיתי ולא מצאתי אותו, לא הגעתי לחיבור ולשלווה.
הייתי צריך למות. לא ניתן לחיות בניתוק. ה' עשה איתי חסד ומצאתי פתרון לבעיה שלי- תאווה.
זה התחיל מכמה תמונות פשוטות במחשב. המשיך לתמונות יותר ויותר חושפניות. התקדם לסרטונים וסרטים, לאוננות ופנטזיות ולאט לאט התגבר ונחצו עוד ועוד קווים אדומים.
בהתחלה בהתחלה, זה היה מאוד כיף. זה אכן פתר לי את הבעיה- פתאום הרגשתי מאוד מחובר וטוב והרגשתי שמצאתי משהו שבאמת טוב לי בו.
אחרי שפעם ראשונה הוצאתי זרע לבטלה- הרגשתי מאוד רע. אבל עם הזמן זה עבר והיו תקופות שהמשכתי מאוד להנות.
אבל לאט לאט הפתרון הפסיק לעבוד.
התאווה לא סיפקה לי באמת את החיבור אותו רציתי. היא נתנה לי כל פעם לרגע את התחושה של החיבור ואז העלימה אותו.
לאט לאט, ככל שעבר הזמן הייתי חייב בצורה יותר נואשת להיות מחובר לעצמי ולה' והייתי חייב לחפש את החיבור. אבל איפה אני אמצא את החיבור? בתאווה לא מצאתי מצד אחד, אבל מצד שני אני לא מכיר שום מקום אחר בכלל להתחיל לחפש. המסקנה הפשוטה היא לחפש יותר טוב בתאווה, אולי הפעם אמצא. אז חיפשתי. חיפשתי שם יותר בעוצמה וחציתי עוד ועוד קווים אדומים. השתמשתי בתאווה ביורת עוצמה בתקווה שכך אמצא את החיבור. פה התחילה כנראה בעצם להיות בעיה, הפתרון לכל הבעיות שלי הפך להיות בעיה בפני עצמה. ככל שהשתמשתי יותר בתאווה הרגשתי יותר מנותק מעצמי, כעסתי על עצמי והתאכזבתי מחוסר ההצלחה של הסם שלי, הוא כבר לא נתן לי תחושת חיבור. הרגשתי לאט לאט יותר ויותר מנותק במקום יותר מחובר. אז לקחתי את הסם בצורה חזקה יותר. ככה, במין מעגל כזה, ככל שלקחתי יותר מהסם הייתי חייב לקחת יותר וכל זה כבר לא פתר לי את הבעיה הכי גדולה שלי- הניתוק.
היו לי בעיות של ניתוק מעצמי ומה' וחיפשתי חיבור. התאווה סיפקה את החיבור לזמן קצר ולאחר מכן הפסיקה ואז כבר לא ידעתי איפה לחפש חיבור חוץ מבתאווה.
כך התמכרתי בעצם לתאווה. מפה ברור שהבעיה שלי היא כלל לא התאווה עצמה, התאווה זה פתרון לא מוצלח לבעיה האמיתית שלי- חוסר חיבור לעצמי ולה' בגלל פגמי האופי שלי.
עכשיו ברור, שאין מבחינתי כל עניין למלחמה עם התאווה. במלחמה יש שתי אפשרויות- לנצח או להפסיד.
נניח שאפסיד- מה יקרה? אחזור להשתמש בתאווה ואמשיך להיות מנותק עד שאגיע לשלב בו אמות בגלל הניתוק הזה (לא רק באופן רוחני, גם באופן פיזי).
ואם אנצח, מה יקרה? אפסיק להשתמש בתאווה ואשאר עם הבעיה המקורית שלי- הניתוק. אי אפשר לחיות מנותק, אז או שאמצא סם אחר או שאמות.
לכן כל עניין המלחמה כלל לא מתאים לי. אני זקוק למשהו אחר.
בתוכנית 12 הצעדים לימדו אותי משהו נפלא- אפשר פשוט לוותר ולהיכנע. אני לא חייב להילחם בתאווה ואני לא חייב ליפול, יש אפשרות נוספת- לחיות חיים רוחניים.
מה זה אומר בעצם? זה בעצם לתקן את הבסיס, את השורש לכל הבעיה, את הניתוק הבסיסי שלי ואת פגמי האופי שלי. התוכנית עוסקת כל כולה בחיים רוחניים. היא נותנת לי את הכלים והדרך לחיים רוחניים ולתיקון פגמי האופי.
כאשר אני חי חיים רוחניים ומחובר לעצמי ולה', אין לי עוד צורך בתאווה ואין לי שום סיבה להילחם בה. כאשר אני בכל זאת קצת מנותק ומרגיש צורך לחזור לסם שלי, אני לא צריך להילחם בדחף הזה, אלא אני פשוט צריך להתחבר חזרה לה', ברגע שאני עושה זאת, הדחף נעלם, ה' בעצם מציל אותי.
אני לא יודע עליך חבר יקר, אבל אני יודע על עצמי שאני מכור. מבחינתי זה לא חטא, אין לי בחירה חופשית אם לעשות את זה או לא. אני לא רוצה להפסיק בגלל החטא, אלא פשוט כי זה עניין של חיים או מוות. אני יודע שלי 12 הצעדים עוזרים ומאפשרים לי לחיות חיים רוחניים ולא להיות חייב את הסם שלי.
זה לא עניין חיצוני לי- איזה ניסיון שה' מעמיד אותי בו ואם אצליח אז אקבל שכר וכו'... זה פשוט אני! בי יש בעיה רצינית ואני צריך לתקן את זה בשביל להיות מחובר לה'. המלחמה פה היא לא על התאווה, את כל הכוח רצון אני לא משקיע במאבק בתאווה, אלא במאבק לעשות את הפעולות של התוכנית ולחיות חיים רוחניים.
"ודאי שלא, אבל אני לא מצליח למצוא אנשים נוספים שסובלים מההפרעה שלי (הפרעת פטיש טורדנית מאוד)
וגם אם אמצא, זה נחמד מאוד לעבור את זה יחד אבל עיקר ההתמודדות היא בעצמי"
כולנו סובלים מאותה הבעיה וזה לא משנה מה בדיוק צורת הסם שלנו. כולנו אוהבים גלידה, מה זה משנה הטעם? לכן אתה לא חייבל מצוא מישהו עם אותו סוג שימוש לך בשביל לקבל ולתת לו החלמה.
נכון, עיקר ההתמודדות היא בעצמנו, מישהו אחר מבחוץ לא יעשה לנו את העבודה. אבל חלק מהעבודה על עצמנו היא הפנייה החוצה.
זהו צעד אחד, להודות שאנחנו בעצם חסרי אונים. כאשר אני לא חסר אונים אני עוד יכול להמשיך להאמין בכוחי להפסיק לבד להתשתמש בתאווה ולכן לא אסכים להיות באמת תלוי בה' וכל עוד שאני לא מסכים להיות באמת תלוי בה', אני לא אוכל להיות מחובר אליו ולא אוכל לחיות חיים רוחניים. לכן דבר ראשון, אני צריך להודות בכך שאני לא מסוגל לבד ואני חייב עזרה. ברגע שאני מודה שאני חסר אונים, אני צריך להתנהג כך ובאמת להתחנן לכל עזרה שמישהו יכול להציע לי, כי אני לא מסוגל לבד. לכן אני פונה לחברים ובהמשך לה'. זה בעצם חלק מהעבודה על עצמי. זה שאני עושה מה שחברים אומרים לי וזה שאני מדבר עם חברים זה לא כי הם יעזרו לי, זה כי כך אני עוזר לעצמי ובאמת חי את החוסר אונים שלי ואת חוסר היכולת שלי להתמודד לבד.
בהצלחה לכולנו,
לילה טוב, נקי ומלא החלמה!
