בתור ילד אהבתי מאוד את המשחק 'פרה עיוורת', מכירים את המשחק? למי שלא, התיאור בקצרה -  משחק תופסת רגיל, אלא שכאן התופס לא רואה מאומה, קושרים את עיני 'הפרה' והוא צריך לתפוס רק על סמך השמיעה (הצווחות) אהבתי את המשחק, לא להיות התופס, גם כשנתפסתי והייתי אמור להיות פרה בעצמי, בלוליינות (רמאות, אלא מה?) התחמקתי. לא יכולתי לקבל את חוסר השליטה, נסו אתם לתפוס אוסף של צווחות בלי לראות.

משחק נוסף שאהבתי מאוד, היה להיכנס לתוך קופסת קרטון ולהתגלגל במורד הדרך, היינו מטפסים למרומי גבעה והראשון שהיה מגיע לתחילת הירידה ניצח, הייתי 'אלוף' במשחק הזה, לא הייתי צריך (כמעט) לעשות תרגילים מלוכלכים כדי לנצח, השהיה בתוך הקרטון המתגלגל היתה טבעית לי. שנים לא יחסתי למשחקי הילדות שום חשיבות, פטרתי את הכל כמשובה של ילדים, רק בהחלמה, כשלימדו אותי לחשוב, התחלתי להבין שיש סיבות ותנאים לכל פעולה, גם למשחקי הילדות.

כשלמדתי על אישיותי בצעדים 4 - 7  יכולתי לעמוד על ההבדל בין המשחקים, בשניהם איבדתי שליטה מסויימת והייתי מחוייב להסתמך רק על שמיעה וחוש ההתמצאות, לא יכולתי לראות מה קורה בחוץ (טוב, להציץ אפשר בשניהם..) במה עדיף הקרטון על פני כיסוי העיניים. ההתבוננות פנימה סיפקה לי את התשובה - 'בפרה עיוורת' הייתי חייב לצאת החוצה, כללי המשחק חייבו אינטראקציה עם הסביבה, הקרטון איפשר לי להיות עם עצמי לבד, סוליסט שתלוי בעצמו בלבד, לא נשען על טעויות של אחרים. חי בבועה.

עד ההחלמה הטרגדיה הגדולה היתה שאני לא הפסקתי להיות ילד, הקרטון התחלף עם הקול שלי, הפך למחיצת זכוכית בלתי נראית ואני המשכתי להתגלגל במורד.. גם את הטריקים המלוכלכים של הילדים לא זנחתי, ולמרות שכלפי חוץ חייכתי והשתדלתי לומר (בחוסר הצלחה כמובן) את המילים ה (לא) נכונות, לא יצאתי מהבועה, הבועה הפכה לדבר החשוב במציאות שלי, קיבלה חיים ותחזוקה משל עצמה. הלכה איתי לכל מקום. גם היום זו האופציה המועדפת עלי, עייף מהמציאות? לחץ על 'המתג', הורד את התריס, לבש את המסכה והתגלגל בתוך הבועה.

חלק מהבירור שלי עם עצמי היה לשאול את עצמי שאלות נוקבות, לא להסתתר תחת ניסוחים ואמירות של אחרים, וכך שאלתי כנות - מה הבעיה בבועה, במיוחד אם היא מספקת לי רוגע ושלווה.. התשובה הלא נעימה היתה, שזו שוב, כרגיל, רמאות עצמית. רוגע? שלווה? (בהזדמנות אכתוב מהי השלווה בעבורי) התנתקות, אני פוחד, מלהרגיש. ממחויבות, זו סיבת הבריחה לשם. החלטתי ללכת הלאה, נו, ו.. מה הבעיה בלברוח? הה, רציני הבחור. התשובה שוב היתה לא נעימה, אלו לא חיים אמיתיים, זה חיים בכאילו.

בעיה גדולה יש למי שלא יצא עדיין מהבועה, הוא לא מכיר מציאות אחרת, ניתן להסביר לעיוור מהו צבע אדום? יהיה מורכב להבין על מה הכתיבה שהרי הבועה ההולכת עימו לכל מקום תבוא עימו גם לכאן, ולמענו אפרט – בפשטות זה אומר לחיות. בעולם מחוץ לבועה מרגישים. כל מיני תחושות. נעימות יותר ופחות. צריך להיות מוכן לפחד. לשמוח. לבכות. לזעוק, לכאוב. להתרגש. להצטער ולהתרפק על אבא אוהב, להתאחד עם הסביבה, לחוש אותה, לא להימלט מפניה. להיות שם נוכח מבלי להתנהל, מתוך איזון. אמיתי. לא מהשפה ולחוץ.

זה אפשרי. הכלי החזק ביותר שאני מכיר לניפוץ הבועה הוא בקבוצות, מול אנשים שיודעים להבחין בה, לתת לה שם, שמכירים את הריכוז העצמי מנסיונם האישי, וגם שם, ישנו רק אחד ולו מלוא הכח, מי יתן ונמצא אותו עכשיו.

בהחלמה.   

   

מזדהה כל כך עם המילים שמיטיבות כל כך לבטא את התחושות. לא, אינני זוכר משחקי ילדות כאלו ואחרים (אולי אם אתאמץ - אזכר... אבל לא עולה לי משהו כזה). אבל התיאור הזה על בריחה מכל התמודדות, מוכרת לי היטב.

אתה קורא לה הבועה, אצלי התופעה הזו מכונה המערה. מיהרתי להתכנס אליה בתדירות גבוהה, נמלטתי מהחום להצטנן בקרבה, ומהגשמים רצתי לתפוס מחסה תחת גגה, כשהיה לי נחמד רצתי לחלוק את הרגשותי - עם עצמי, במערה... קל וחומר כשהתמודדתי ברגעים פחות נעימים, המערה היוותה מקום מפלט. בתחילה, המערה היתה שוממה, אך אט-אט חדרו אליה מיטב מערכות המיחשוב, האינטרנט והטכנולוגיה, ומאז - נשביתי בקסמה עוד יותר. מצד אחד - היא היתה התנתקות מהעולם שבחוץ, אך מצד שני - היא היוותה לי פתח לעולם וירטואלי רחב, שסיפק לי (כביכול) את כל צרכי הרגשיים...

אני מודה לאלוקים שהוציא אותי מהמערה, ונתן לי את הנכונות להרגיש את הרגשות האמיתיים שלי, ולחיות את החיים כפי שהוא מתכנן אותם.

מערה כוך חור בועה, הכל אותו רעיון. תודה סברס.

תמיד שנאתי משחקים בתור ילד במיוחד מהסוג הזה....

אני עדיין שונא משחקים במיוחד כאלה עם חוקים מסובכים , בגלל זה אני בורח למחוזות התאווה....

תודה. הבועה שלי עוד לא התפוצצה. אני עדיין חי ליד האשה והילדים. עושה קידוש והבדלה ומשחק בתפקיד אבא ובעל.

בימים האחרונים, אני מתרגל את הכניעה ביחס להרבה תחומים בחיי, בפרט התמודדות קשה עם אחד מילדיי, והתמודדות קשה מאוד ביחס לאפשרות למלאות אחר כל המטלות שעלי לבצע בזמן העומד לרשותי.
אני חייב לומר שההרגשה היא קשה מחד גיסא, שכן הצורך בסם [פחות בצד הפיזיולוגי שלו אלא יותר בצד המנטלי, כמרגיע] חזק, ואני עובד [בעזרת אלוקים] להשתחרר מהתאווה. מאידך גיסא, אני טועם במעט [לצערי] טעמם של חיים אמתיים, חיים שבהם אני מביט אל הקשיים, חסר אונים ביחס אליהם, אין לי שמץ של מושג כיצד אני מתמודד איתם, ואני מפנה אותם למי שאמר והיה עולם....
יש משהו בחוויה הזו שהוא מאוד מרענן, אמת מרעננת....