"מטרתנו הראשונה תהיה פיתוח יכולת הבלגה עצמית. למטרה זו יש קדימות עליונה. כאשר אנו מדברים או פועלים בצורה נמהרת או פזיזה נמוגה אז כעשן יכולתנו להיות הוגנים וסבלנים. ביקורת בלתי אוהדת אחת, או שפיטה נמהרת לא מוצדקת אחת עלולות להרוס את יחסנו עם זולתנו ליום שלם או אולי לשנה תמימה. אין דבר המשתלם יותר משמירה על הפה ועל העט. עלינו להישמר מביקורת נמהרת ומוויכוח כוחני זועם וכך גם מבוז שקט וזועף אלה הן מלכודות של הרגש אשר הפיתיון הטמון בהן הוא נקמנות וגאווה. תפקידנו הראשוני הוא להתחמק ממלכודות אלה. כאשר אנו מתפתים לפיתיון, עלינו לאמן את עצמינו לצעוד צעד אחד לאחור ולחשוב היות ולא נהיה מסוגלים לחשוב ולפעול נכונה עד אשר יהפוך ההרגל של הבלגה עצמית להיות אוטומטי" (12 & 12 עמוד 73)
בפעם המי יודע כמה אני פוגש משפטים שרק מי שמכיר אותי לפני ולפנים יכול היה לכתוב אותם. אין הרבה טקסטים שאני מתחבר אליהם כמו נכתבו על ידי ממש. לא יודע מה עובר אצל אחרים בראש, אצלי זה ממש כך. מצד אחד אני ממש אוהב לשמוע כל בדל של פרגון עלי ומצד שני אני נותן דרור לפי. בנונשלנטיות ראויה לציון אני יכול להצליף באחרים ארס של עכנאי ועוד לפני שהם הספיקו לקלוט אני כבר בנושא אחר.
מה עושה להם הארס אין לי ממש מושג זה הרי פגע בהם. אבל באורח מוזר, מיד אחר כך משהו מתחיל לפעפע בי כארס. נדמה שאני הוא זה שהוכש. למה זה קורה? כפי הנראה אני ממש טיפוס רגיש שלוקח ללב את עובדת ההיפגעות של אחרים לפעמים ממש בלי שום פרופורציה. אז אם אני כל כך רגיש איך זה שאני מרשה לעצמי להתקיף?
מסתבר כאמור שזה הולך כך. אני הרי רגיש מאד. חלק מהרגישות שלי היא לפגיעה מאחרים. הרגישות כל כך גדולה שכל משפט או אמרה שיכולה להתפרש כנגדי הופכת לפגיעה אנושה, לא תמיד ממש בצדק. הרגישות שלי מוסיפה נופך לפרשנות המוטעית ומקפיצה באחת את כל החושים המחודדים שלי לקראת התגוננות מהפולש הזר שחדר לתחומי.
יש אמרה ידועה שאומרת כי "ההגנה הכי טובה היא ההתקפה”. בנסיבות שלי זה ממש הפוך. האינסטינקטים באמת דוחפים להתקיף. אבל התוצאה מרה מאד. לא משנה אם באמת הותקפתי על ידי אחרים או שזאת רק התחושה שלי המונעת מפרשנות מוטעית. התוצאה של התקפה נגדית הרת אסון. כמו דבורה שעוקצת ונופחת את נשמתה משהו בפנים פשוט נגמר. זה רע, זה מסוכן וזה חוזר כבומרנג חסר רחמים.
קרה לכם שכתבתם תגובה כאן בפורום ואחר כך סבלתם מחוסר שקט? כפי הנראה מי שלא חש בכך אף פעם לא ממש מתאים לכאן (סליחה, אני שוב מצליף) זה די אופייני לדפוס ההתנהגות ולפגמי האופי שלי בכל אופן. למה בכל זאת זה קורה?
כמדומני שרובם המוחלט של הכותבים כאן הם אנשים רגישים. הבעיה עם התאווה יושבת על בסיס רגשי עמוק בלתי פתור. רגישות אינה חסרון בדרך כלל. הבעיה מחמירה כאשר נתיבים של הרגש אינם יודעים למצוא את דרכם הנכונה החוצה. זה מה שהופך כל רצון תגובה ענייני להתפרצות חסרת פרופורציה. מישהו כועס שלא כבדו אותו בעלייה בשבת, בתגובה לכך הוא מתקיף את הגבאי שלא דאג להדליק את המזגנים. בקיצור, תגובה לא עניינית לבעיה עניינית. גבאי עם נסיון לא ימשיך את הדו קרב אלא יתעלם וימשיך הלאה. לא בגלל שלא מגיע לבן אדם תגובה ראויה אלא משום שהמזגנים אינם כלל הנושא.
קשה עד בלתי אפשרי להנדס את התנהגותם של אחרים. שינוי מיוחל יכול להגיע רק מבפנים החוצה. הפורום הנפלא שבכאן הצליח עד היום להלך לפי רוחו של כל אחד ואחד. יותר במה שלא נכתב בו מבשנכתב. היופי האצילי שלו בא לידי ביטוי הרבה פעמים בין השורות. חוסר תגובה לתגובה רעשנית הראתה את הדרך. המשפט "אין יותר זועק מהדממה" היה אבן יסוד לרבים כאן. בצורה אינסטינקטיבית תגובה כוחנית מזמינה כוח. אנשים רגישים פוגעים יותר כי הם פגיעים יותר. זה לא מוצדק, לא הוגן ולא ראוי לעקוץ אחרים "מאי דסני עלך לחברך לא תעביד" אבל מאחורי העקיצות אין כוונת זדון. יש שם לעתים דעה לא מקובלת, מישהו שחש אולי שיש לו מה לומר ודעתו מודחקת. רק אלוקים יודע אל נכון את נפתוליה ומסתריה של הנפש. במקום שכזה מן הראוי לתת מקום גם לדעות שאינם עולות בקנה אחד עם רוח וסגנון ההחלמה המקובל כאן. אין מדובר כאן בעיתונות סקטוריאלית המצנזרת דעות שאינם ברוח המפלגה. עודף פתיחות וסובלנות לא תזיק כאן גם אם במישור המידי היא תרתיע אחדים.
זה הזמן לחבק ולאמץ בחום את כל הבא בשערי המקום הנפלא הזה. מקום שהיה ועודנו בית וועד לחכמים, מקום המרבה את השראת השכינה בעולם. לומר בפה מלא וצלול יישר כוח גדול ועצום לאנשים הנפלאים שמאחורי הקלעים והמקלדת. הם האנשים שנותנים ונתנו אלפי שעות מאמץ באורך רוח וסבלנות לכל אחד המגיע לכאן, מתוך רצון כנה להיות עזרה וסיוע לכל מבקש החלמה ואלוקים.
יחד עם זאת אם תורשה בקשה צנועה. אנא, אל ירך לבכם גם מול תגובות עוקצניות לפעמים. מי כמוכם יודע שדרכו של כל אחד כתובה ומנוהלת מלמעלה ע"י אחד יחיד ומיוחד המנווט באורח פלא נשגב מבינתנו. מי שיחפוץ בהחלמה ימצא אותה למרות הכל. בשורת ההחלמה תצוף כשמן על גבי כל המכשולים. ההשתדלות היא העיקר כידוע. בלתי אפשרי לסדר את הכל כפי שאנו רוצים. אל דאגה אותו יחיד ומיוחד ידאג גם להשכין שלום ושלווה גם כאן בבחינת "את והב בסופה" להפוך כל סופה לאהבה ושלום.
