לפעמים שומעים דיבורים בין החברים (בעיקר חדשים) על השאלה כמה זמן זה לוקח, מתי אנחנו כבר נהיה "באמת נקיים", נהיה כבר שולטים על חיינו.

ואני שומע פה את הרצון לחזור לשליטה במקום כניעה.

טוב, קלטתי שאיבדתי שליטה על החיים שלי, רק כח עליון יכול לעזור לי.
פרקתי מיליון טון של גאווה.
ובכל זאת... אני לא מוכן לגמרי להכנע.
רק לתקופה הקרובה. אני מוכן להאמין שאני צריך איזה טיפול - ואז אני שוב אהיה בשליטה. יש לי רק "בעייה" שצריך לפתור. "שמרתי 90 יום - ונושעתי!"

אז זהו שלא. אני לא מבין בפיזיקה, ביולוגיה וכימיה, ולמרות שמבטיחים לי שיש איזה חומר במוח שנרגע אחרי 90 יום - אני יודע רק על עצמי. הפנטזיות שלי לעומת לא נמחקות, לא אחרי 90 יום ולא אחרי 90 חודשים, הם שמורות טוב טוב ב"סל המיחזור" של הזכרון שלי (שנקרא כך כי תמיד אפשר למחזר את זה מחדש...). אני גפרור קטן, מלא באבק שריפה. גם כשנדמה לי שאני נקי - תוך שניה אני יכול להיות שוב "עכב"ר", לראות משהו ולהידלק, ולחזור שוב לכל המקומות שהבטחתי לעצמי אלף פעמים שאני כבר לא חוזר לשם.

אז אני חייב להכנע על כל החיים. אני יכול לחיות עם התאווה, ללמוד איך להתמודד איתה, להמשיך להכנע, אבל אני לא מסוגל למגר אותה. היא חיה לי בראש, ואין כניסה לחדר שלה. אני יכול רק להמשיך להכנע לכח העליון שישמור עליה נעולה יפה בחדר הקטן שלה. אבל ברגע שאני ארגיש שאנן ואחשוב שאני כבר מוגן - הכוח העליון יזכיר לי: "אתה חושב שאתה יכול להתמודד לבד? אין לך שום כוח! אתה חסר אונים. הכל רק בזכות שאני עזרתי לך. בבקשה - נראה אותך לבד...".

יכול להיות שבעוד שנים רבות (אולי בגיל 80... אבל גם זה לא בטוח...) זה יעזוב אותי. אבל אני חי בהכנעה. לא על שנה מחיי ולא על שנתיים. כל החיים שלי הכנעה. רק ככה יש לי סיכוי!

תודה! בדיוק הייתי זקוק לתזכורת הזו