שלום לכל החברים,

אני לא יודע למה אבל דווקא כאשר אני בתחושות אופוריה, בהתעלות רוחנית אני מרגיש משיכה יותר חזקה לתאווה.
אתמול זה קרה לי שוב, לאחר פעילות גופנית (שיש המכנים אותה כצעד 13) בפעם השניה ברציפות,
הרגשתי תחושת סיפוק גדולה שהתגברתי על המניעות ועל העייפות והעצבות שהיו לי ובכל זאת התאמנתי
אבל לאחר מכן רציתי גם קצת "קינוח", זה איזה מן דחף בלתי נשלט שלולא ההגבלות ששמתי לעצמי
הייתי מבזבז את כל הלילה על התאווה. אני לא יודע איך להתמודד עם זה כי זה מה שהפיל אותי לאחר
תקופה נקייה ארוכה (פשוט הרגשתי טוב עם עצמי לאחר שבת מרוממת ורציתי רק לוודא שהסינון אפקטיבי ושאני חסין באמת).

בעברית קוראים לזה: מחלת ההכחשה.
טיפהלה הצלחה, והופ אנחנו בטוחים שאנחנו חסיני אש.
כדאי לזכור את זה.
בהחלמה

אבל בתכנית מתייחסים בחיוב לפעילות גופנית, למה עליי זה פועל ההפך?
עד היום התעודדתי להתאמן בגלל שזה פעולה של התכנית ועכשיו אני מפחד להתאמן.

כמו שאמרת, פעילות גופנית היא צעד 13,
היא פועלת בד בבד עם תחושת חוסר אונים, ולא במקומה.
אם  הפעילות גופנית גורמת לי לתוספת אונים... אז מה הועילו חכמים?...