חבר יקר ואהוב הגדיר באזניי את המחלה וההחלמה בתור "ורטיגו" והתחברתי לכך מאוד, כי זה שיקף אצלי במידה רבה הן את התחושות בזמן המחלה ואת את הדרך להתמודד בהחלמה, אבל לא פחות - את התחושות בהחלמה עצמה.
ורטיגו מתאר בדרך כלל (חוץ מהמחלה הידועה באותו שם) מצב בו טייס מאבד את תחושת ההתמצאות במרחב כאשר הוא לא יכול להבין היכן השמים והיכן הקרקע. במהלך ניסויים שעשו כאשר נתנו לטייסים לטוס רק על פי תחושות - כולם בלי יוצא מן הכלל התרסקו. הטייס מאבד את תחושת המיקום וההתמצאות וכך בזמן שהוא מרגיש שהוא נוסק לשמים, הוא בעצם צולל ומתרסק.
אז מה אפשר לעשות כדי שלא להתרסק? הרעיון נראה פשוט מאוד: לסמוך על המכשירים. לכל טייס ישנם מכשירי ניווט שאומרים לו באיזה כיוון הוא טס, האם הוא כעת עולה או יורד וכל שנדרש ממנו זה לא לסמוך על תחושתיו הפנימיות אלא אך ורק על המכשירים. נשמע פשוט? מסתבר שזה בכלל לא ככה, כי התחושות כל כך חזקות, עד שנדמה לטייס שהמכשירים פשוט לא מזהים את המצב לאשורו. לכן, על הטייס נדרש לא רק להתעלם מתחשותיו אלא ממש לפעול הפוך מהן ולסמוך רק על כך שמכשירי הניווט יובילו אותו למחוז חפצו. אם הוא יסמוך על עצמו - הוא יתרסק.
זהו בדיוק הסיפור שלי. לפני שני עשורים, במהלך טיסה לשום מקום, איבדתי את תחושת הכיוון וההתמצאות, אבל המשכתי לסמוך על התחושות שלי. ניסיתי בכל דרך אפשרית להישאר מאוזן באוויר, אבל תמיד זה נגמר בהתרסקות. כאשר משכתי למעלה - בעצם צללתי לתהומות. בפעם הבאה ניסיתי יותר טוב לשים לב לאן אני טס, שוב דרכתי את כל חושיי כדי שלא להתרסק, אבל מסתבר שזה בדיוק מה שגרם לכך שההתרסקות תהיה חזקה יותר. ברור, הרי פעלתי לפי התחושות שלי והתחושות האלו הן שגרמו לי להתרסק.
ואז בהחלמה אמרו לי שמהצפן הפנימי שלי מקולקל ואני לא יכול לסמוך על התחושות שלי, גם כאשר נראה שאני יודע בדיוק לאן זה מוביל אותי. במקום זה נאמר לי להתחיל לסמוך על המכשירים. המכשירים היו פשוטים וכללו ספונסר, קבוצות, ספרות וחברים. נאמר לי לשתף אותם ולהקשיב למה שעבד עבורם. פתאום נותרתי באוויר הרבה זמן בלי להתרסק וזה היה נפלא.
אבל אז התחלתי להרגיש את הדגדוג בבטן כאשר המכשירים סתרו לתחושותי הפנימיות. המכשירים אמרו לי שההחלמה היא השמים והמחלה היא הקרקעית, אבל התחושות שלי אמרו הפוך. הרגשתי שאם אטוס אל הקרקעית - אגיע לשמים ואהיה מאושר, ואילו ההחלמה זה סתם משהו משמעם וקר. התחלתי לסמוך על התחושות והתקרבתי במהירות להתרסקות. בחסד אלוקים, לגמרי לא מובן מאליו - הסכמתי להאזין למכשירים ולהתעלם מהתחושות שלי, אבל זה היה קשה כקריעת ים סוף. כל דבר במוח ובלב שלי זעק שאני עומד לקראת התרסקות אם רק אמשיך בהחלמה, ובכל זאת המשכתי. את הסוף אתם יודעים.
